וולפגנג ברוכרט היה הסופר הגרמני הראשון שהופיע לאחר מלחמת העולם השניה. במשך שנתיים קדחתניות כתב את כל יבולו הספרותי, ולפי מה שהצליח לכתוב - אין ספק שאילו המשיך לחיות, היה עומד היום בשורה הראשונה של הספרות העולמית, יחד עם היינריך בל וגינטר גראס, בני דורו שהתחילו את פעילותם מאוחר יותר. כתיבתו של בורכורט צמודה בזמן ובמקום אל המלחמה ואל ימי הרעב והשקט המוזר שאחריה. אין כאן פרספקטיבה של סופר ותיק, הומאניסט גולה, כמו מאן או ברכט; וגם לא פרספקטיבה מאוחרת כשל בל או גראס. קיימת רק הפרספקטיבה של הרגישות האנושית המיידית של קורבן פאסיבי של זמנו, המעניקה לנו תמונה ספרותית עזה של האימה, הרעב וההתפוררות מנקודת ראותו המעורבת של חייל שהוא אחר. גם בפרשת חייו ומותו בורכרט הוא מייצג מיידי של דור השבים מן המלחמה. הוא נולד ב1921-, והספיק להיות מוכר ספרים ושחקן, קודם שגוייס בן עשרים לצבא הגרמני, לשרת בחזית הרוסית של חורף 1941. בחזית לקה במחלת כבד קשה. אך בגלל דיעות שהביע במכתבים פרטיים הוצא מבית החולים ונידון למוות. לאחר ששה חודשי מאסר זכה לחנינה בשל גילו הצעיר והוחזר לחזית הרוסית, כשמחלתו הולכת ומכבידה. בדיחות שהשמיע הביאוהו שוב לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוא הוחזר לרוסיה, נפל בשבי האמריקאי, שוחרר, וחזר אחרי תלאות רבות בעקבות הצבא להמבורג. עתה כבר נאלץ להיות מרותק למיטת חוליו דרך קבע, ובמצב זה כתב במשך שנתיים שירים, מחזה, ובעיקר סיפורים קצרים, שרובם מובאים בספר זה. בין עשרים ושש נפטר בבית חולים בשוויץ. המלחמה, השיבה והכלא הם שלושה מחוזות דומים של קיום מושהה, של עולם הנתון ``בסוגריים``, על הסף, גם בחייו של בורכרט וגם ביצירתו. וכמעט כל מצב אצל בורכרט הוא מצב רגעי ונקודתי, הממוקם ביחס לאיזושהי דלת. בתוך סוגריים אלה מתהווה מחוז-קיום בעל צופן משלו, צופן סובייקטיבי - משווע בניגודו למציאות ``האובייקטיבית``. האימה מוסטת לפרטים צדדיים, העולם מפורק, מחוסר ומדולל, ``מתורגם`` לכמה מפרטיו, ולעתים כמה דמויות לוקחות חלק באותו מחוז קיום סובייקטיבי, שבו האדם נאחז באופן כפייתי באיזשהו פרט, בחפץ כלשהו, בהעמדת פנים תיאטראלית. בהסכמה שבשתיקה, בשם, בפיסת בד ורודה בכיס. ורק היאחזות זו מאפשרת את המשך החיים. הסטקטו הסגנוני, הריסוק האקספרסיוניסטי, היכולת לבנות עולם סביב פרט אחד (הן בסיפור, הן בחיי הדמויות) - כל אלה מעמידים, בשורה אחת עם המעולים שבסיפורים הקצרים, מספר לא קטן מסיפוריו בורכרט: מוצרט הקטן שלנו, הקנגרו, בלילה העכברושים ישנים הרי, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, הלחם, שישיפוט, משמה לשמה, לפרוסיה הידד, מריה הכל מריה, ואחרים. על הפאטיקה של בורכרט, בעברית, מאמרו של גבריאל צורן, ``האטומיזם של בורכרט``, ב`סימן קריאה` 11.