לכאורה זה היה סיפור פשוט ורגיל: בשנות ה־90 יצאה ח' בת שבע (שם בדוי), צעירה ישראלית מלאת חיים, למסע-נעורים באירופה; מהרי איטליה המשיכה לאמסטרדם, שנראתה לה אז "רכה ומתוקה כמו עיר צעצועים".
שם היא גם נאנסה.
"מיכאל היה אנס שקול ומאורגן, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ודאג לסמם אותי בעוצמה ובאופן המיטביים. מקצועי, יש לו תואר בכימיה. כמה טיפות בכוס תה, למשל, מאחורי גבי, ודאי הספיקו".
מקץ שנים, עם הולדת בנה והאמהות החדשה, היא מבינה בהדרגה שצללי אותה תקיפה ישנה עודם חיים בה, עודם משבשים את יחסיה עם העולם, ומתוך החתירה העיקשת לנורמליות משפחתית, היא מבינה גם שחוויותיה אינן מיוחדות לה־לבדה אלא מייצגות את מצב האישה באשר היא. 
כדי לאהוב את בנה היא נאבקת בפולש שבתוכה. לכן היא כותבת את הספר הזה.
פרוטוקול אמסטרדם הוא מסמך סוער, פיוטי ואמיץ הנקרא בנשימה עצורה, ובו מבט חודר ומדויק שייגע בכל אחד ואחת.
הבחירה לחתום על ספר זה בשם עט לא נעשתה מתוך חשש של הכותבת להיחשף כקורבן אונס, אלא רק כדי להגן על פרטיותם של בני משפחתה.