'הנערה מאגם מישיגן' הוא הרומאן הראשון של חנה בת שחר, לאחר חמישה ספרי סיפורים שבהם ביססה את מקומה כקול מיוחד ומרתק, כסופרת הפורשת בעידון ובעוצמה רגשית ולשונית מחוזות לא - שכיחים בסיפורת הישראלית. מיני (חיה - טובה), גיבורת הספר, היא נערה משיקגו, שאביה הרב ואמה החורגת איידה (אחות אמה) מגלים אותה לישראל כגיל 16, בגלל אהבתה פורצת - הגדר ל"אדם הלא - נכון" הלל, הוותיק והמבוגר בתלמידיו של אביה. את הלל מחתן אביה עם עטל, אלמנה עשירה, שיש לה בן (ג'ואי) מנישואיה הקודמים. מה שנפתח כמלודרמה, או כסיפור סינדרלה, הופך למסע של כמעט עשרים שנה, שבסופו מנסה מיני להרכיב מחדש את זהותה הקרועה ולגעת בעצמאותה הרוחנית. בארץ, זרה ובודדה, רדופת כמיהות ואשמה, מחפשת אהבה, היא חיה בתוך חברה דתית - בורגנית של מהגרים, ושוב היא חוזרת ומתאהבת ב"אדם הלא - נכון", שוב היא נקלעת למשולש שבו אשה - יריבה מונעת ממנה את אהובה, וגם מזדהה עמוקות עם נשים בסביבתה החוזרות בעיניה על גורל אמותיהן, "הדומה" לגורלה. אפשר לספר את סיפורה כסיפור של התנגשות עם נורמות חברתיות, ובעיקר כסיפורה של נערה פאסיבית, שאחרים חורצים את גורלה בעולם שהעיקרון שלו הוא 'גורל - חוזר'. אבל הסתכלות כזאת תחמיץ הרבה בספר. מיני, עם רגשותיה המתחלפים, עם העיבודים החוזרים ומשתנים של זיכרונותיה, חלומותיה והזיותיה, זורמת וצפה כמו בלי עוגן מול נופים, דמויות הנקרות על דרכה ואפילו קטעים מפרשת השבוע, שכולם הופכים בעיניה דימויים לצדדים המתחלפים בעולמה הפנימי. כוחו של הספר הוא ב"מדרגות האחוריות" שלו, כאפשרויות הפסיכולוגיות שנפתחות בו, ביד - אמן עדינה, מאחורי גבה של הגיבורה שלו. אפשר לראות בו שרשרת מורכבת של המרות: איידה, אמה החורגת, "לקחה" למיני את אביה (האדם "הנכון"), ובכך החליפה את אמה ; ואילו את הלל, תחליפו ובנו הרוחני של אביה, "לוקחת" לה עטל, שבהמשך "לוקחת" לה גם את ג'ואי, "בנו" (החורג) - "המרתי כך את אהבתי מהאב לבן". אבל ג'ואי, האחרון בשרשרת הגברים, רקדן ואולי חולה איידס, הוא גם אח מטאפורי של מיני, בן מודח ומוגלה כמוה. כל ה"לקיחות" הללו, של אהובים "אסורים", הן השתקפותה של התשוקה הצפה של מיני, המיטלטלת בין תחליפים והיפוכים ("וכך נותרתי פרוצה לתשוקותי המתפרעות פעם אל האב ופעם אל הבן"). נראה כי הייה רוויים רגש חופשי, המתביית בכל פעם במקום אחר. אבל מיני, בעודה מאתרת שוב ושוב נשים "נעזבות" כמוה ומזדהה איתן - נאח7ת רגשית בעיקר בנשים "הלוקחות", אלה שהגשימו את משאלתה שלה. במפתיע היא חשה כלפיהן "כמעט אהבה כמוסה", על גבול האירוטיות (כדאי לשים לב, למשל, לסצינה החוזרת של ריקוד הוואלס עם איידה ועם עטל). כלומר: במין היפוך נועז ממירה מיני את אהוביה האסורים בנשים "הלוקחות" אותם 1"נדמה לי שדמותה של אמי החורגת התערבבה לי בחלומי בדמותו של הלל"). ויותר מזה : דומה שמול עטל, היא גם מפנימה את דמויות הגברים, הלל וג'ואי, כבעלת יפוי - כוח מהם : היא - עצמה מחליפה דווקא אותם 1כפי שסבתו הרבנית של הלל מחליפה את סבו אצל חסידיו). בכך מתחיל המסע המהותי שלה. הסובלימציה שבסוף הספר (ניצחון גדול? ויתור אירוני, כמו של שכנתה סוזי?) חוצה את הגבולות המגדריים והופכת אותה מאשה ל"קול בלבד", למי ששרה "בלי בושה ובקולי - קולות" ; למעין אלישע, שאליהו השליך עליו את אדרתו, ושהמיר הורה במורה ; למי שמצפה לרשת כפליים מרוחו של אביה. מסע החניכה הסוחף הזה נתמך בלשון הייחודית, המאופקת והמחשמלת של בת שחר. דומה כי הרומאן שלה ילווה את קוראיו ימים רבים אחרי סיום הקריאה, גם משום שמה שהוצע כאן הוא רק סיפור קריאה אחד מבין האפשריים. מ.פ.