הרומאנים של בירשטיין הם מיטב אמנות הסיפור שלו, ו"פנים בענן" – פיסגתם. גיבור הספר, נח נפתלי טירשביין – סופר, משורר ומסאי יליד פולין – בא בימי זיקנתו מאמריקה לירושלים לכתוב רומאן על פרשת אהבתו בפאריז, לפני עשרות שנים, לרקדנית ד.ד, שהטילה מהומה בחייו; וגם לחפש את קרוביו של פושע ערירי, למסור להם את ממונו שהפקיד בידיו קודם שנפטר. מספר-הספר, שבמהלך שנה הופך לצילו של טירשביין, נשכר על-ידו לסייע לו בסידור ארכיונו – אוסף כפייתי ומדהים של מסמכים, תיעוד יומיומי מפורם של חייו, העתקי כל מכתביו, כולל "מכתבי אהבה" לנשים רבות – שמילא אחד משני החדרים ששכר טירשביין במאה-שערים. הספר הוא מלאכת-מחשבת של מסירת עלילה, ויש בו תנופה של איפיון וּוירטואוזיוּת של הסתכלות קומית וגרוטסקית. זהו סיפור על דיבורים ועל סיפורם של סיפורים, שיש בו קדימה ל"תיעוד" ולזיכרון הסובייקטיבי על פני המציאות. המלים, הטקסטים והזיכרונות המניפולטיביים הם מה שיש, כי הם המפלט מן הצלמוות של עולם שאיננו, אך הם מייפים ומנפחים את המציאות, שהיתה "חיי-כלב". לא במקרה מתגלגל ההווה של הספר כין מאה-שערים הדוברת יידיש (שאברכיה כאן חסונים, גבוהים ובלונדים, כבמיתוס הצבר) לבין מדרחוב בן-יהודה ("אבי העברית"). מצד אחד, ישראל של תל-אביב והקיבוץ היא גילגול של עולם העבר, וכל דמות בהווה מזכירה דמות אחרת ממקום אחר, או מזמן אחר. אבל הסתכלות כזו היא דמיונית-ספרותית, כי רק בסיפור נהפך המקרה לגורל, ואולי גם רק בהסתכלות הסנטימנטלית המייפה אפשר לקונן על תרבות מפוארת שקרסה.
