סיפוריו של ישראל זמיר הם נתח חי מן המציאות היהודית והישראלית החל מן השנים שלפני מלחמת העולם השנייה ועד ימינו. לעיתים הסיפורים מרגשים עד דמעות, לעיתים מעוררים חיוך, אך תמיד מבטים אנושיות עמוקה וצופנים הפתעה בסיומם.
מקום רב תופס סיפוריו הקיבוץ, כפי שהוא משתקף בעיני אחרוני מייסדיו, שנקלעו שלא בטובתם לעידן ההפרטה. לכן ערכם של הסיפורים הוא לא רק ספרותי אלא גם תיעודי; הם מקבילים לתקופות חייו של המחבר עצמו, אם כי רק סיפור אחד מהם, האחרון, עוסק בו-עצמו ממש, ובאביו, הסופר יצחק בשביס-זינגר.
"לכל הרוחות, לעזאזל עם המטוס, אבל מה עם אברהם!... אמרתי לעצמי: התעשייה האווירית הזו אינה שווה פרוטה שחוקה. לשגות שגיאה כה חמורה ולאבד בבת-אחת שלושה אנשי צוות?! הנחתי שגם האחרים אינם בחיים. אני זוכר היטב שהצהרתי: אני עוזב את התעשייה האווירית... אבל רגע, רגע, דייב לוין, חשוב בהיגיון, אל תחליט החלטות נמהרות. אם התעשייה האווירית תמשיך לעבוד על פרוייקט ה´ערבה´ - עליך להישאר! אברהם חנך מטוס זה, הוא ה´בייבי´ שלו. 90 מתוך 92 טיסות הניסוי בוצעו על ידו והוא נהרג. אתה חייב להמשיך. אתה חייב זאת לו, לעצמך. מצאתי עצמי יושב על גדר אבנים ליד גופתו של אברהם, בלב הגדה המערבית, המום, נרעש, ובה בשעה מחליט החלטה כה גורלית."
