בספרה מתארת לישה רוז את חייה בהולנד בתקופת הכיבוש הנאצי. עם פרוץ המלחמה הייתה הסופרת נערה צעירה על סף סיום לימודיה בבית הספר התיכון. הכיבוש שיבש את תכניותיה לעתיד ושינה את מהלך חייה. כשהחלו גירושי היהודים מהולנד נשלחו בני משפחתה זה אחר זה למחנות והיא עצמה החלה לפעול בשירות המחתרת ההולנדית. פעילותה הייתה בעיקר מציאת מסתור ליהודים נרדפים ואספקת מזון, בגדים, תעודות מזויפות וכיוצא בזה. בתום המלחמה,כאשר נודעה לה האמת המרה על השמדת כל משפחתה במחנות המוות,השקיעה לישה את כל מעייניה בלימודי רפואה ובסיוע בהברחת יהודים עקורים לארץ ישראל.את מוראות תקופת השואה כמסה בליבה,לשנים ארוכות,כחוויה פרטית ומכאיבה מכדי שתוכל לבטאה במילים. בשנים 1951-1950 היתה עובדת סוציאלית בישראל ועסקה בקליטת עולים. ב-1951 עברה עם משפחתה לארצות הברית ועד 1973 עסקה שם בהוראה ועמדה בראש אירגוני חינוך וצדקה. כיום היא חיה בירושלים ותורמת מזמנה וממרצה לפעולות יד-ושם וארגונים אחרים. בשנת 1983 העניקה ממשלת הולאנד ללישה רוז מדליית כבוד - אות הוקרה על פעילותה במחתרת בתקופת המלחמה.