בעיני אין דבר אמיץ יותר מאשר אדם שמכריז שהסיפור שלו ראוי להישמע, בעיקר אם מדובר באישה. עד כמה שעבדנו קשה, ועד כמה שהגענו רחוק, עדיין ישנם כוחות כה רבים שאומרים לנשים שהדברים שמעסיקים אותנו קטנוניים, שהדעות שלנו מיותרות, ושעלינו להעריך את העולם החדש הזה שזכינו בו כנשים, לשבת בשקט ולסתום.
אבל אני רוצה לספר את הסיפורים שלי, ויותר מזה, אני חייבת לספר אותם כדי לשמור על שפיותי: סיפורים כיצד התעוררתי בגוף נשי בוגר שמילא אותי גועל ובעתה. כיצד נגעו לי בתחת בהתמחות, כיצד נאלצתי להוכיח את עצמי בישיבה מלאה גברים בני חמישים, וכיצד הלכתי לאירוע רשמי עם האף הכי אדום והכי מתקלף שראיתם בחיים שלכם. כיצד הנחתי לגברים להתייחס אלי בצורה שידעתי שלא בסדר. סיפורים על אמא שלי, על סבתא שלי, על הבחור הראשון שאהבתי שהתברר שהוא חצי הומו, ועל הבחורה הראשונה שאהבתי שהפכה לאויבת שלי. ואם אוכל לחלוק את מה שלמדתי ולהפוך בכך עבודה שחורה אחת לקלה יותר עבורך, או למנוע ממך לעשות סקס מהסוג שאת נשארת בו בנעליים למקרה שתרצי לברוח תוך כדי, אז כל צעד שגוי שלי היה שווה את זה.
אני יכולה לחזות את הבושה שעוד ארגיש על כך שחשבתי שיש לי מה לתרום, אבל גם את התהילה העתידית בכך שמנעתי ממך לנסות טיהור מיצים יקר או לחשוב שזאת אשמתך כשהאדם שאת יוצאת אתו מתרחק פתאום כי הוא מאוים מהצלילות שבה את תופסת את הייעוד שלך בחיים. לא, אני לא מומחית לסקס, לא פסיכולוגית או דיאטנית. אני לא אמא לשלושה או הבעלים של מותג גרביונים מצליח. אבל אני בחורה עם עניין עז בלהשיג הכול, והספר הזה מורכב מדיווחים מלאי תקווה מקו החזית של המאבק הזה.
לנה דנהאם היא היוצרת המוערכת של סדרת הטלוויזיה בנות. כמפיקה, תסריטאית, בימאית ושחקנית בסדרה היא היתה מועמדת לשמונה פרסי אמי וזכתה בשני פרסי גולדן גלוב. דנהאם כתבה וביימה שני סרטים באורך מלא ומאמריה מופיעים לעתים קרובות במגזין "ניו יורקר".
