נראה כי מיה תרמופוליס בת הארבע - עשרה ("בגובה מטר שבעים וחמש, בלי שום שדיים נראים לעין ועם כפות רגליים בגודל של מגלשי שלג") מנהלת חיים שכל נערה יכולה לחלום עליהם. אבל לא כך היא מרגישה, לדעתה החיים שלה אבודים. כך היא כותבת ביומן: אבודים. זה מה שהחיים שלי א - ב - ו - ד - י - ם. אני יודעת שכבר אמרתי את זה לפני כן, אבל הפעם אני מתכוונת לזה בשיא הרצינות. ולמה? למה הפעם? מפני שיש לי חבר. נכון שזה נהדר? לפעמים אני חושבת שאני הנערה הכי בת - מזל בכל העולם. אולי אני לא יפהפייה, אבל אני לא מעוותת באופן קיצוני; אני גרה בעיר ניו יורק, המקום המגניב ביותר על פני אדמות, אני נסיכה, יש לי חבר, מה עוד יכולה נערה לרצות? אוי אלוהים. על מי אני מנסה לעבוד?????? החבר הזה שלי? טוב הנה הסקופ: אני אפילו לא מחבבת אותו. אין ספק כי ספרה הנוגע ללב והמצחיק של מג קאבוט, השלישי בסדרה יומני הנסיכה, ידבר אל לבם של קוראים רבים, שיתקשרו למיה, נערה צעירה הרוצה שכולם ידעו כי "מתחת למראה החיצוני החריג שלי פועם לב של אדם שרק משתוקק, בדיוק כמו כל שאר האנשים בעולם, לממש את עצמו."