עמליה (מָלָה, אֶמילי, אֵיימי), צלמת לשעבר החיה בשנתיים האחרונות בקרב החוזרים-בתשובה בירושלים, ומתפרנסת ממלאכת אריגת טליתות – מסיימת במשך 50 הימים של ספירת העומר, בין פסח לשבועות, אריגה של פרוכת עם צירופים קבליים, ובלילות היא כותבת וידוי-דברים "לשם", שהוא הנמען האחרון שנותר לה, לאחר שנשמטו כל אחיזותיה בעולם, ולאחר שהתירה את אירוסיה עם ישעיהו, החוזר-בתשובה ששידכו לה.
כשתשלים וידוי-תיקון זה (שהוא הטקסט של הספר), היא מתכוונת להתאחד עם נמענה "השם", בקורבן של התאבדות אירוטית גואלת, כמין שעיר-לעזאזל.
לפני שנתיים היה דומה שמצאה מנוחה לנפשה בפנימייה-מידרשה של חוזרות-בתשובה, שאליה ברחה מעצמה, ומעברה, לאחר התמוטטות וניסיון התאבדות.
השָׁב אמור, לפי 'הילכות תשובה', למחוק את עברו, לגלות ממקום מגוריו, לשנות שֵׁם, "כלומר: אני אחֵר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".
את עמליה רודפים כל שמותיה וזהויותיה מעברה, ואף ההיסטוריה השתוקה של הוריה, פליטי השואה, ובמיוחד של אביה, שאשתו הראשונה מָלָה – שאת שמה היא נושאת ובצילה היא חיה – התאבדה במחנה-ריכוז.
דומה שלפחות שלושה מבין "הארבעה שנכנסו לפרד"ס" קיימים בעמליה, ובמיוחד אחֵר, אלישע בן-אבויה שכפר בעיקר;
פיצול האישיות המכאיב אמור לבוא על תיקונו בהתאחדות עם השם. בהיטלטלות הזאת, בין הסערה הנפשית והשיח התיאולוגי, מטפלת מיכל גוברין טיפול מבריק, שמעניק לספר שלה, בנוסף לססגוניותו, גם קסם אינטלקטואלי שבחשיפת ריבוי הקולות השזורים בשיח הדתי.