במשך עשרות שנים פעלה גולדה מאיר במוקד הזירה הפוליטית בישראל והטביעה את חותמה על התפתחות היישוב והמדינה. היא היתה אשה מיוחדת, מנהיגה גדולה, בעלת אישיות מורכבת מאד. לעתים צנועה ומתבטלת בפני אחרים; לפעמים ארוגנטית, מתנשאת ושתלטנית. היא סימלה את התכונות הטובות ביותר של העם היהודי, אבל לפעמים הבליטה כמה מן התכונות הגרועות שבו. היא החלה את דרכה כמהפכנית, פתוחה לרעיונות חדשים; אבל עם הזדקנותה הפכה לשמרנית וסגורה בפני מחשבות ודיעות שלא תאמו את העברה ודיעותיה. היא היתה ידע להערצה בלתי רציונלית. שופעת חום ואהבה, סבתא רכה, ענוגה ושברירית, היתה בעת ובעונה אחת חיה פוליטית חסרת מעצורים בעלת רצון ברזל. היא היתה אשה אמיצה, אבל לעתים מביכה, סוערת, מרגיזה, נרגשת, להוטה, כעוסה ועקשנית. היא שנאה ביקורת וסירבה בדרך כלל להודות בטעויותיה. גולדה כיהנה במרבית המשרות המרכזיות שמפא"י, מפלגת העבודה והמדינה יכלו להציע לה. את מרביתן היא מילאה בכישרון ובכבוד, אבל נכשלה בתפקידה הרם ביותר כראש-ממשלה. בביוגרפיה הפולטית הממצה הראשונה שנכתבה על גולדה מאיר, סוקר המחבר את שורשיה, הכשרתה, צמיחתה במפלגה, תקופת חניכותה בהסתדרות, פועלת בסוכנות היהודית, הישגיה המרשימים כשרת העבודה ושרת החוץ ואת הסיבות שהביאו לכשלונה כראש הממשלה. על יסוד מסמכים, ראיונות ומקורות משניים רבים וכן עדות אישית לכמה מן האירועים החשובים בחייה, מגיע המחבר למסקנה שהיא היתה טקטיקאית מעולה אבל אסטרטגית גרועה, מנהיגה כריזמטית שראתה את התפוררות מפעלי חייה. היא חוותה את מלחמת יום הכיפורים, התמוטטות המערך הישראלי באפריקה, בגידת מדינות אירופה, כשלון המפלגה בבחירות 1977, עליית הליכוד לשלטון ואת זכייתו של מנחם בגין בפרס נובל לשלום אחרי חתימתו על הסכם קמפ-דייויד. גולדה מאיר היתה אחת הבנאיות החשובות של היישוב והמדינה, אבל לא היתה אישיות היסטורית כברל כצנלסון או כדוד בן גוריון. היא השפיעה רבות על ישראל והמזרח התיכון בין השנים 1969 - 1974 בשל היותה ראש-הממשלה, אך הישגיה בתקופה זו היו מיזעריים וכשלונותיה רבים. עם זאת, אין ספק כי היא היתה אחת הדמויות המרתקות ביותר בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל.