הם נולדו בכפר קטן בהרי הקרפטים. למחרת ליל הסדר, עוד לפני שכלי האוכל של החג הוחזרו לארון חבטו מגפי חיילים הונגריים בשבילי הכפר בהשראת הנאצים. המשפחה אולצה לעזוב את הבית עם צרורות קטנים על גבם אפילו בלי מקום לחתול הנאמן של איצ'ו ולצאת למזרח. על הרמפה באושוויץ הם התפזרו לכל עבר וכל אחד עמד חשוף לגורלו. זה סיפורם המופלא של האחים איצ'ו וברנרד בני חמש-עשרה ושש-עשרה שהגורל הפגיש אותם בתוך זוועות המחנות כדי שיצילו האחד את אחיו, כל יום, כל שעה, כל רגע. המלחמה הסתיימה אך לא המאבק על השפיות. מאבק ממושך בבית חולים ובמנזר גרמניים אבל גם בארץ-ישראל בה החל עבורם גיהינום חדש. בסיפורם הדוקר, בצורב, החודר אבל גם הצוחק של איצ'ו וברנרד, נוסעות הרכבות ברכבי אירופה ובו-בזמן נוסעות הרכבות של המספרת לנהריה וחזרה למרכז. זהו ספרה השני של מלכה אדלר. ספרה הראשון, בואי דודה, נרקוד (פרוזה 2003) זכה להצלחה גדולה הן בביקורות והן מצד הקוראים. בימים אלה הוא עומד לעלות לבמה כמחזה (מריקה) בכיכובה של חנה מרון (בתיאטרון בית לסין).
