אין לך אישיות יהודית בדורנו שהרבו כלכך לכתוב עליה ולהתעמק ביצירתה, לחשוף את שורשיה ולגלות בה נגלה ונסתר, כשם שעשו זאת בח.נ. ביאליק וביצירתו. ארבעים שנה משל נסיך השירה בהיכל האומה וחזה ויצר, ייסד וניחם, חינך וגידל דור התחייה והגאולה, כן העמיד דור של סופרים ומורים. אהבה גדולה רחש ביאליק אל אחיו הסופרים בני-דורו. לא היה קץ לשמחתו ולהתפעלותו על כל שיר חדש שהופיע, לכל כשרון חדש שצץ. לא פעם היה מוכן להסיר מעל ראשו את עטרת המשורר הלאומי ולהכתיר בה ראש משורר חדש. נפלאה היתה הערצה שרחש לסופרים, שראה בהם את רבותיו, כגון מנדלי, אחד העם, הוא עמד בפניהם כ"תלמיד בפני רבו" והגן על כבודם ותורתם. ביאליק ידע גם "לענות מלחמה שערה" ובשעת הצורך היה מסתער בכל עוז רוחו על תופעות ואישים, המהווים סתירה, או סכנה לרוח היהדות ולתנועת התחייה. על האהבה והערצה זו וכן על "מלחמותיו" של ביאליק מסופר בפרקים הבאים בספר זה.