בקיץ של 1910, אחרון המלחינים הרומנטים הגדולים נפגש בעיר ההולנדית ליידן לטיול של ארבע שעות עם גדול הפסיכולוגים כדי לתאר בפניו מקצת ממצוקות חייו, כמה חודשים לפני שאלה הסתיימו. שני גרמנים, שני יהודים, שני וינאים, שני נודדים: גוסטב מאהלר וזיגמונד פרויד. על מה דובר שם? אין אנו יודעים במדויק. אך עצם המפגש הזה הוא נקודת המוצא לביוגרפיה הפסיכולוגית המקיפה שלפנינו, הפורשת את חייו של מאהלר מראשיתם ומלווה אותם באמפתיה עד לרגע הסיום של הסימפוניה הרומנטית הגדולה שחוברה בימיה האחרונים של אירופה הקלאסית. חייו של המלחין והמנצח המבריק גוסטב מאהלר (1860 1911) היו רצופים משברים. שני הוריו נפטרו ב-1889 בהותירם אותו, בעל כורחו, בראש משפחה של אחים ואחיות. הוא עצמו נקלע למצוקה בריאותית כמעט קטלנית ב-1901. בתו האהובה נפטרה ב-1907, ובאותה שנה גם אולץ להתפטר מתפקידו כמנהל האופרה הווינאית. בכל אחד מהמקרים האלה נחלץ מאהלר מהטראומה כשידו על העליונה; ניצחונו בא לידי ביטוי ביצירות מוסיקליות חשובות שחיבר. המשבר האחרון התרחש ב-1910, כאשר נודע לו שאשתו, אלמה, מנהלת רומן עם האדריכל ולטר גרופיוס (ממייסדי תנועת הבאוהאוס). הידיעה החישה את התמוטטותו בעת שעבד על הסימפוניה העשירית. ההערות האובדניות, המיוסרות, ששרבט בשולי כתב היד של הסימפוניה הבלתי גמורה, מעידות על מצבו הנפשי הרעוע באותה תקופה. ספר זה מעשיר את ידיעותינו על חייו של אחד היוצרים הגדולים של המוסיקה המודרנית; הוא משלב התבוננות מתוחכמת ביצירתו של מאהלר עם דיוקן פסיכולוגי נוקב של אישיותו המורכבת – כאדם, כאמן וכיהודי בשלהי האימפריה האוסטרו-הונגרית. סטוארט פדר היה פרופסור חבר בפסיכיאטריה קלינית בקולג' הרפואי על שם אלברט איינשטיין ופסיכיאטר בבית החולים "בית ישראל" בניו-יורק, עד למותו בשנת 2005. הוא גם נמנה עם סגל המכון הפסיכואנליטי של ניו-יורק ועם סגל בית הספר ג'וליארד לאמנויות הבמה. ספרו Charles Ives: My Father's Song ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל.
