שָׂרִי חָליווה, פקידה אצל רואה־חשבון, כבת 45, עברה לא מזמן להתגורר בשרון, בקדימה־צורן. בגן משחקים, בדיוק מול המרפסת התלויה של דירתה השכורה, נרצחת אָדֶל, ילדה בת 9. למשטרה שישה חשודים: שני פועלי בניין ערבים – אב ובן, שלושה צעירים, ואביה של הילדה, הפָּרוּד מאמהּ. עיניה של שָׂרִי שמו לב לַשישה זה לא כבר, בראייה פזרנית אגבית, והם יעסיקו אותה לאורך הספר. הפשר של הרצח ושל הלך־הרוח ביישוב, שהפך להיות מורעל, מטרידים אותה מבלי שיתבהרו לה.
שָׂרִי חיה את חייה מתוך תודעה מוותרת, בלי אמביציות ובלי יכולת החלטה. הסיפור־העצמי שלה מחוק, אפילו נטייתה המינית לא ברורה לה בתוך היחסים שהיא מקיימת במקביל עם סילבי, חברתה מימי השירות הצבאי, ועם קָרול, הבן של הבוס שלה, שמכאיב לה תמיד במיטות של החדרים לפי שעה. היא מעֵין "לא־היא", אשה נבלעת ופסיבית, "פרטית ומבודדת [...] שבוחרת להשכיח את עצמה"; היא "לא נלחמה לא בַּמין שלה, ולא באלמוניות שלה, ולא במיקום העלום שנקבע לה על־פני הארץ".
היא חיה את מציאות הרגע. חייה הם הווה אקראי מוחלט, פרוביזורי, בלי שתהיה מודעת למשהו שמקרין עליהם מן העבר (שממנו היא נושאת רק אִמרות מרוקאיות של אמהּ), ובלי שתהיה לה איזו משימה שמאותתת מן העתיד. ודאי שלא מדריכה אותה איזו מחשבה הנוגעת ל"למה היא פה ולמה זה ככה", וזרים לה האתוס הישראלי, דאגת העם והמדינה, המקום שבו היא חיה וההֶקשרים ההיסטוריים.
ברדוגו מצליח לגרום לשָׂרִי – לכאורה דמות לא־כְלוּמית – לרתק אותנו בזכות הפרטים הייחודיים המפליאים, הממלאים ברזולוציה יוצאת־דופן את ההווה המתגלגל שלה. תוך השתהות בסצנות לא רבות פורש הספר טקסט משולב, המהבהב בין מונולוג פנימי עקיף של שָׂרִי לבין דיבורו של המספר, עם כושר ראייה וּוירטוּאוֹזיוּת לשונית גְנֶסיניים, אך בשלל האופנים המקוריים הבֶּרדוּגוֹאיים.
הרצח, שלמרות קהותה של שָׂרִי מזעזע את עולמה, מפזר בנפשה באופן מוזר "פתיתים של אשמה אישית". אט־אט היא מתחילה לקלוט שיותר מן הרוצחים אמורה להעסיק אותה אדל, הילדה הנרצחת; מבליח בה ש"היא עצמה סוחבת איתה את אדל [...] היא כמו־נושאת עימה שתיים: אחת נוכחת ואחת מתאיינת וחדֵלה, אחת חיה ואחת מתה". ואף שזה רק מוות "בַּמובן שמכירים אותו בחיים, לא בַּמיתה", מוות שהוא "רק למות קצת", הוא מספיק על־מנת להסעיר את המחבר עד כדי התערבות בעלילה.