4 סוסים מושכים עגלה בבוץ העמוק, עליה נאנחת היולדת. עולים על מסילת רכבת-העמק. העגלה קופצת על האדנים. רכבת -העמק האיטית עלולה להגיע... מתקרבים לצריף בית-החולים במעיין חרוד. לפתע, מתהפכת העגלה מגשר וכולם נזרקים לבוץ. בכי תינוקות ראשון - איטה שוורצמן נולדה מן הבוץ.      הכינין, התרופה נגד הקדחת היתה מרה ממוות. לכן, פעם בשבוע הזריקו לנו, לילדי עתלית, את הכינין. רק ראינו את ד"ר הלל יפה מגיע על חמורו - קפצנו מחלונות בית-הספר ונמלטנו מפחד הזריקות. המורים רדפו ולכדו אותנו. הזריקות הרבות שחטפנו, הותירו בכל ישבן שתי גבשושיות קשות - סימן ואות הקיים בישבנינו עד היום, יותר מ- 80 שנה - אות "מסדר אבירי המלריה".      ילדי הכפר הערבי הונין ערכו לנו, ילדי כפר-גלעדי, קבלת פנים חמה. יצאנו אל הגורן לשחק כדורגל. השופט היה המורה   שלהם, ערבי נוצרי. כאשר הכדור (חבילת סמרטוטים) הגיע לרגליו, מרוב התלהבות רץ, בעט ותקע לנו גול!      סיפורים מרגשים כאלה נשלחו אלינו מארכיונים של מאות ישובים. מיינו וריכזנו חלק קטן מהסיפורים, המשתרעים על יותר מ- 100 שנות ציונות - 100 שנות אגדה.   כל סיפור יכול להיות פרק ב"בית קטן בערבה" משלנו, ארצישראלי.   "ארץ אגדה" מצטרף לסידרת "סיפרי אגדה" של עמוס בר. עד עתה הופיעו "פרחי אגדה", "ציפרי אגדה" ועוד היד נטויה.