בנובמבר 1977
אחר הצהריים נוגה. אני קונה עוגת פיננסייה קטנה בקונדיטוריה (איזו טפלות). הזבנית הצעירה, המשרתת לקוחה, אומרת זהו זה. אלה היו המילים שנהגתי לומר לאמא כשהבאתי לה דבר מה בעת שטיפלתי בה. פעם אחת, לקראת הסוף, בהיותה מחוסרת הכרה למחצה, חזרה כהד על הזהו זה (זהו, אני כאן, מילים שאמרנו זה לזה כל החיים.)
המילים האלה שאמרה הזבנית מעלות דמעות בעיני. אני בוכה זמן ממושך.
ב-26 באוקטובר 1977, יום לאחר מות אמו האהובה אנרייט, החל רולאן בארת, מגדולי הפילוסופים במאה העשרים, לנהל יומן סודי המתעד את אבלו. במשך שנתיים כתב בארת באופן יומיומי כמעט, חשוף ללא הסתרות, את כאבו על מות האם ואת געגועיו אליה, בצד הרהוריו על החיים, על המוות ועל הכתיבה.
יומן אבל, שהיה גנוז במשך 30 שנה בעזיבונו של בארת, ראה אור ב-2009 ועורר בצרפת בהתרגשות רבה. רשימות היומן, שהן שילוב בין טקסט אינטימי ויצירת מופת ספרותית, פותחות צוהר לחייו של אחד מגדולי היוצרים בזמננו, מחבר מחשבות על הצילום.
הן מתפרסמות כאן בתוספת הערות ואחרית דבר מאת דרור משעני.