את עשר 'אלגיות דואינו' החל רילקה לכתוב בארמון דואינו שעל הים האדריאטי בתחילת 1912, שם "שמע" יום אחד, כמו מתוך דכי הגלים, את השורה הראשונה של האלגיה הראשונה, "מי, לוּ זעקתי, היה שומע קולי...".
הכתיבה נמשכה, לאורך כמעט עשור, בפאריס ובמינכן, עד שהושלם הפרויקט בשווייץ, בבולמוס יצירה קדחתני, "הכל תוך ימים ספורים, סערה ללא שֵׁם, הוריקן בנפש (כמו אז, בדואינו), כל הסיבים והמארג שבי קרסו"... רילקה חש שהמשורר הפך כלי בידי כוחות גדולים ממנו, המכריזים על גורל האדם, על חייו ומותו.
בעיני רילקה היו האלגיות הללו הישגו הגדול ביותר, ואכן הן נחשבות לאחת מחטיבות השירה המרשימות ביותר של השירה האירופית המודרנית.
שמעון זדנבנק מלווה את תרגומו בדיון פרשני מפורט בכל אחת מן האלגיות, ועוקב אחר קווי המחשבה העוברים ביניהן.