לאה ומיקי הגיעו לתל אביב מעיירה במזרח אירופה. זוג צעיר, עם שאיפות להקים חיים חדשים בארץ חדשה. השנה היא 1934. מיקי, שבאירופה היה עיתונאי וחלם לכתוב רומן, מבקש להיות עובד כפיים אך משתלב כמעט בעל כורחו בתעשיית העיתונות העברית הנמצאת בחיתוליה. לאה מחפשת דרך חדשה בין הרחובות בן יהודה, גורדון ובוגרשוב, יולדת את שושנה בתם ומנסה לפרנס את משפחתה. לעתים היא נקרעת מצער ומגעגועים הביתה ולעתים היא חשה שהם מגשימים את חלומם.
"ואולי לא היו", ספרה החדש של שולמית לפיד, הוא בראש ובראשונה סיפור אהבתם של מיקי ולאה, אהבה שנרקמה בעיירה רחוקה, צמחה בתל אביב ומתנסה במשברי ההגירה ובתהפוכות ההיסטוריה. אבל הרומן הפיוטי הזה הוא גם מעין מכתב אהבה לעיר העברית הראשונה, לתל אביב. תל אביב של שנות השלושים והארבעים היא כרך תוסס של בתי קפה ומועדוני ריקודים וגם מקלט שפליטים חסרי כל זורמים אליו מאירופה; עיר של תיאטראות ובתי קולנוע, שרחובותיה מופצצים במלחמת העולם ושידיעות על הזוועות משם מתחשרות בשמיה כעננים קודרים; עיר של סופרים ומשוררים ושל מהגרים החיים בעוני מרוד ומתקשים להרוויח את לחמם. זוהי העיר שהאנשים שעשו אותה אינם עוד, אבל רוחם שורה על תל אביב של ימינו.
שולמית לפיד (1934) ילידת תל-אביב. למדה לימודי המזרח התיכון וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. שמשה כיושבת-ראש אגודת הסופרים בישראל. זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה ב-1987, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון ב-1988 ובפרס ניומן. שולמית לפיד , מהסופרות האהובות בישראל, פירסמה בעשורים האחרונים רומנים רבים וביניהם "גיא אוני" (1982), "כחרס הנשבר" (1984), "מקומון" (1987) ו"חוות העלמות" (2006).