ה"אינטלקטואל" המודרני, לידתו ב- 1898, בעיצומה של פרשת דרייפוס, שפילגה ושיסעה את החברה בצרפת בלא הכר. מאז לא פסקה סוגיית "האינטלקטואל בפוליטיקה" לרתק היסטוריונים וחוקרים.
הניסיון לברר מי היו אנשי הרוח שהתגייסו להגן על הקצין היהודי שהואשם בריגול, הוליך עד מהרה לחקר ייחודה של תופעה זו בתולדות המאה העשרים. השאלות שנבחנו הניבו תשובות מסעירות ולעתים לא צפויות: האמנם לחמו האינטלקטואלים, "יפי הנפש", תמיד ובכל מקרה לקידומם של ערכים אוניברסליים, או שמא באופני נוכחותם בתרבות הפוליטית אפשר גם לגלות סימנים לשאיפתם לעוצמה ולכוח?
מה אמת בהנחה המקובלת, כי "האינטלקטואלים" הם לעולם אנשי שמאל? האם האינטלקטואלים הפאשיסטים פחות "אינטלקטואלים" מעמיתיהם שהצטרפו בחירוף נפש למאבק נגדם?
בשער השני של הספר פונה הפרופסור שלמה זנד מן הדיון במעגל הרחב לשאלת תפקידם וחלקם של אינטלקטואלים בעיצובה של ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים: האם התנועה והרעיון הציוניים הם "המצאה" של האינטלקטואלים, או שמא יצרה התנועה הלאומית היהודית מעמד של כוח והפקידה אותו בידי האינטלקטואלים? כיצד נתפשה חלוקת העבודה בין עובדי הרוח לעמלי הכפיים במיתוסים הציוניים? כיצד שינתה הקמת המדינה את מעמדם של האינטקלטואלים בחברה? האם מוסיפים סוכני התרבות בישראל, גם אלה מביניהם המגדירים עצמם כפוסט-ציונים, להשתמש בסמליה ובלשונה של המיתולוגיה הציונית? כשהוא בוחן ומתאר סוגיות אלה, שלמה זנד אינו נרתע ממסקנותיו, שלעיתים הן קשות ומובטח להן שתעוררנה סקרנות ועניין, ואולי אף מחלוקת.
