המספר של מוקס נוקס מגולל את קורותיו של נער אחד בקיץ אחד, כשהיה בן שש־עשרה ועבד במפעל קיבוצי, ואת יחסיו עם שני נערים שם ועם מזכירת המפעל, אישה בודדה, שהוא חושד שהיא המאהבת של אביו, גבר דתי ומלא זעם.
במקביל, בהווה שממנו הוא מספר, הוא נסחף לפרשיית אהבים עם אישה מבוגרת ממנו, שמעמידה בסכנה את גבולות האינטימיות ואת תחושת הוודאות שלו בעולם.
עלילתו של מוקס נוקס מעוגנת בעכשיו, וגם באז, אבל לא מזמן - הכול כאן, די קרוב אלינו: בתל אביב־יפו ובעיירה בדרום הארץ.
נתוני הזמן והמקום המוכרים הללו וגם מטעני הנפץ החברתיים והתרבותיים האקטואליים, שאדף מטמין בסיפור שלו ואחר כך מפרק אותם:
חילוניות ודתיות, פריפריה ומרכז, אותנטיות ופוריטניות מול זיוף והתפקרות ועוד, במיומנות מצמררת (ליתר דיוק, רק את רובם - כמה מהם נותרים, בכוונה, במצב של על־סף־התפוצצות) מעודדים אותנו לחוויית קריאה ריאליסטית, כלומר, לחוות את העולם הבדיוני בכלים הרגשיים והרוחניים המשמשים אותנו בחיי היומיום שלנו.
אבל, כמו תמיד אצל שמעון אדף, בתוך הקפלים והסדקים של החיים השגרתיים מסתתרות רוחות רפאים שהגיבור חייב להתמודד איתן כדי לשרוד הן כאדם "מן היישוב" בן להורים, אח, מאהב וכו, והן כיוצר שמנסה לשרות עם אלוהים ועם אנשים.
אדף יוצר כאן דמות של אמן צעיר שמתעמת עם משקעי הכאב של ילדותו ועם מסורות לא מפוענחות, שהונחלו לו כאורח חיים שלם ואטום.
הוא מחליט להתנתק לחלוטין מעברו, שמיוצג על ידי דמותו העריצה של אביו, ולאמץ מסורות חלופיות, רחוקות ככל האפשר (למשל, העיסוק האינטנסיבי שלו, הכפייתי משהו, בלימוד שורשי מילים לטיניות).
מוקס נוקס הוא הרומן החמישי של שמעון אדף, וספר המראה של הרומן הקודם שלו, "כפור". זהו רומן חשוף, רגיש, ההולך "על הקצה", מחוספס ופיוטי, מנוכר ומתמכר־ממכר של הסופר הישראלי החידתי והמאתגר ביותר.
