נוער מתפרק ומבוגרים מפוחדים - על נעורים ללא אל מאת אדן פון הורבאט
- המילה האחרונה ספרים יד שניה
- 11 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 1 דקות
כשאני מסיים ספר, מה שנשאר אצלי לא תמיד זה העלילה, אלא השאלות שהעלה מעלה בי כמה ימים לאחר מכן. אנחנו מכירים את זה יותר כ"ספר שנשאר איתך."
נעורים ללא אל הוא כזה. קטן. מטלטל. עמוק.
הספר כתוב מנקודת מבטו של מורה בבית ספר גרמני בשנות השלושים. נקודת ההתחלה היא קטנה ממש. ישוב בחדרו, בוחן חיבורים של תלמידיו. מהר מאוד העלילה מתפתחת כשהמורה הופך עד ומעורב בסדרה של אירועים שמאתגרים אותו לגבי מה נכון לעשות כשאנשים סביבו נכנעים לשיגרות רעילות ולקונפורמיזם.
המורה הבוחן הופך לנבחן במלוא מובן המילה. אדן שם אותו תחת זכוכית מגדלת.
מה שמתחיל כ"משפט רצח" מסתבך במהרה לכאב גדול יותר: המשפט של כל אדם על חייו, על שתיקתו, על ההחלטה האם להגיד אמת ולהתעקש עליה.
מה שמרשים, ובאותו זמן גורם לתחושת אי נוחות, הוא שהספר לא מנסה להציג פתרונות מוסריים מנוסחים היטב. הוא מציב אותנו בתוך מציאות בה הדמויות נגררות בין פחד, אופטימיות שגויה, דחפים של קונפורמיות ונאמנות לחוקים של הקבוצה. זה עולם שבו גם השטויות הקטנות, מחברות מלאות סטריאוטיפים ועד חוסר מוכנות לעמוד מול רוע, הן סימפטומים של משהו עמוק בהרגלי החשיבה שלנו.
ואם יש דבר שמופיע לאורך כל הספר הוא התחושה של תבוסה מוסרית עוד לפני שהרוע הגדול באמת תופס צורה. הדמויות לא בהכרח נופלות בגלל רגע אחד גדול של רשע, אלא בגלל הרבה רגעים קטנים שבהם אנשים בוחרים שלא לפעול. זה לא תמיד כתוב במשפטי זהב כמו סלוגן מנוסח היטב; הרבה פעמים זה חודר דרך רגעים שקטים, החלטות שקטות, בורות ממסדית ורפטטיביות של שגרה.
אדן דורש מהקוראים המון סבלנות לדיאלוגים, סבלנות לאופן הדיבור עצמו בין הדמויות, סבלנות לסיטואציות שמתחילות פשוט ומתמוססות למורכבות מוסרית ומשם לריקבון.
צירפנו כאן את קטע הפתיחה התמים לכאורה.
האזנה נעימה!
תגובות