סוד הגן הנעלם של ג'ורג'ו בסאני - על הגן של פינצי קונטיני
- המילה האחרונה ספרים יד שניה
- 26 באוק׳
- זמן קריאה 1 דקות
במרכז יצירתו של ג’ורג’ו בסאני, הגן של פינצי-קונטיני, עומד הזיכרון. לא רק זיכרון אישי אלא תרבותי, קולקטיבי, כמעט מיתולוגי. הרומן, שראה אור באיטליה ב 1962, הוא סיפור על אובדן של נעורים, של אהבה, של קהילה שלמה, על רקע שקיעתה של יהדות איטליה בשנות שלטונו של מוסוליני.
המספר, בן למשפחה יהודית אמידה בפֶרָארָה, משחזר את יחסיו עם משפחת פינצי-קונטיני, ובייחוד עם מיקול, הצעירה היפהפייה והמסתורית שבחבריה. הגן של המשפחה, חבוי מאחורי חומות גבוהות, הופך למעין מרחב מחוץ לזמן - מקום שבו העולם החיצון, עם חוקי הגזע והאכזריות המתקרבת, עוד לא פלש. אך הקסם הזה הולך ומתפוגג; החומה אינה מגנה באמת, והזיכרון הוא כל שנותר.
בסאני כותב בשפה מדויקת ועדינה, מלאה בנוסטלגיה ובתשוקה בלתי ממומשת. הגן עצמו הופך לסמל של תמימות שאבדה, של עולם מתורבת שנמחק. הקריאה בו היום אינה רק חוויה אסתטית, אלא גם תזכורת חדה לשבריריותו של עידן נאור, לרגעים שבהם היופי והאינטלקט לא הצליחו לעצור את האפלה.
אחת מגדולותיו של בסאני היא היכולת להפוך את הפרטי לאוניברסלי: הזיכרון האישי של המספר מתרחב והופך למטפורה לזיכרון אירופי שלם. כמו בבעקבות הזמן האבוד של פרוסט, גם כאן העבר שב ומופיע דרך ריח, מקום, גן אחד שהופך למרחב נפשי. אך בשונה מפרוסט, אצל בסאני אין גאולה בזיכרון אלא רק כאב מר מתוק של מה שאבד לנצח. זהו סיפור קבוע שלא ניתן לשנותו. התיאור הוא של תאונה העומדת להתרחש ואין באפשרותינו לעשות דבר.
תרגומה של דליה עמית לעברית, שיצא בהוצאת עם עובד, שומר על המוזיקליות והאלגנטיות של השפה האיטלקית, ומאפשר לקורא הישראלי להרגיש את אותו ריח של דשא קצור, את הצללים הרכים של עצי הגן, ואת הריחוק הבלתי ניתן לגישור בין הזיכרון למציאות.
הבאנו כאן את קטע הפתיחה מתוך הספר. האזנה נעימה.
גלישה וקריאה מהנה!
תגובות