"האם תוכלי להקדיש לי רגע, מיסיס הוקינס?" כך נהג המו"ל של הוצאת ספרים לקרוא, כל אימת שנזקק לעורכת הראשית, המגיהה, היועצת הספרותית, ממלאת מקום המזכירות שעזבו, ובעיקר מן כותל מערבי לכל מי שרצה לשפוך קצת את הלב. ומיסיס הוקינס הקדישה, וביד נדיבה, רגעים ושעות, עצות ועזרה, ופיזרה חום וחביבות על כל סביבותיה. אף אחד לא קרא לה בשמה הפרטי, לאלמנת המלחמה, מיסיס הוקינס. היה בה משהו מעורר אמון, שעודד אנשים לחשוף בפניה את צפונות ליבם. עתה, ממרחק של זמן, מקום וחיים אחרים, שבים אליה הדים רחוקים מקנסינגטון, לונדון, ומעוררים זכרונות. בסגנון הומוריסטי ועסיסי ששיפעתו אינה נופלת מאלה של רוחה וגופה-לפני הדיאטה הרצחנית-מיסיס הוקינס מעלה מן הטמיון את סיפוריהם של 'מטופליה'. בהזדמנות זו, היא גם חושפת ומגלה טפחיים ויותר, מאחורי הקלעים של הוצאת ספרים.