כשפרננדו מבחין במרלנה היושבת בבית-קפה בוונציה, הוא מאמין כי מצא את האחת והיחידה.
מרלנה בטוחה בכך פחות. היא שפית אמריקנית גרושה, העוסקת בכתיבת ספרי בישול ומטיילת לה באיטליה, ומרוצה מהאופן שבו מתנהלים חייה.
ובכל-זאת, חודשים ספורים מאז פגישתה עם פרננדו היא מוכרת את ביתה בסנט לואיס, עוזבת את עבודתה, נפרדת משני ילדיה הבוגרים, ועוברת לוונציה כדי להינשא ל"זר", כפי שהיא מכנה את פרננדו.
ואז, כשהיא מגיעה לשם היא מוצאת את עצמה יושבת בפסטיצריה, חנות קטנה ומהוללת לדברי מאפה מתוקים שניחוח סוכר עולה ממנה, משוטטת בארמונות מן המאה השש-עשרה, משפצת את הדירה המשקיפה על הים האדריאטי ומתכוננת לחתונתה.
אך לא הכל מושלם בגן-העדן האיטלקי שלה.
פרננדו אינו מדבר אנגלית. האיטלקית היחידה שמרלנה מדברת היא שפת האוכל.
הוא פסימיסט חסר-תקנה, והיא אופטימית בלתי-נלאית.
היא מושחת את שפתיה בשפתון אדום בוהק, שלדעתו הוא בוהק מדי, והארוחות שהיא מכינה עולות לו על העצבים.
בד בבד עם האמריקנית המושתלת הזאת, אשר לומדת על המוזרויות של התרבות הוונציאנית, מקבלים הקוראים תמונה כנה ולעתים קרובות משעשעת של האופן שבו שני אנשים שכל אחד מהם שבוי בהרגליו, אף כי כל אחד מהם נחוש להיות עם האחר.
לבסוף, מרלנה מראה לפרננדו איך אפשר להירגע, להתיר את הרסן ולחיות טוב. והוא מראה לה שרכות אכן קיימת באמת ובתמים.
אלף ימים בוונציה המלא במזונות ובטעמים של איטליה, הינו סיפורה האמיתי של אישה המתאהבת הן בגבר והן בעיר.
בספר, מופיעים גם מתכונים שכתבה מרלנה דיי בלאסי, אשר עושים את הספר גם תאווה לחך.