ספר הסיפורים הראשון של גדי טאוב מביא לסיפורת העברית קול חדש, עכשווי מאוד, "קול אמיתי, מוכר, שבוקע מהמציאות הנפשית שלנו" (דן מירון). זהו ספר חדשני ומפתיע מהרבה בחינות. קל להיתפס לגילויו החיצוניים: עולמם הארעי של צעירים בני עשרים פלוס, שוכרי חדרים מזדמנים - שיפוצניקים, חיילים משוחררים על סעיף פסיכיאטרי, ספריות, מלצריות של פאבים וכו`. קל להצביע על סוג הדמויות החדש יחסית, ועל השפה הקשובה באורח קיצוני ללשון הדיבור המגושמת של הדמויות (שגם המספר הטמיע אותה לעצמו) - לשון האומרת, לכאורה, אי ורבליות של הדמויות ואולי גם רדידות של מודעות. אבל אין להסתפק בכך. למרות הקריאה הסוחפת, הנוגעת ללב, מן הראוי להתעכב ולראות יותר מזה.
ההיפר-ריאליזם של טאוב - המעביר, כביכול בלי משים, מלאות עצומה, לא סלקטיבית, של טריוויה, בלי לנפות את המוץ והרעש - והכתיבה "המעלימה את עצמה" שלו, הם בעצם פרי אחריות אמנותית חסרת פשרות. החידוש בספר של טאוב אינו בטכניקת הסיפור או במשחקים ספרותיים אלא בתפיסה אחרת של "המציאות": תפיסה פתוחה יותר של משמעויותיה ושל הפסיכולוגיות האנושיות העומדות בטבורה.
גיבוריו של טאוב אינם דמויות דלות - רגש או מנוכרות, וגם אינם דמויות טיפוסיות. להיפך, כולם דמויות מאוד אינדבידואליות, יוצאות דופן, רגישות, פגועות ואפילו תמות. לכולם כמיהה כמעט כפייתית והם מכוונים לנקודות החום. אבל הם חיים את חיי הנפש שלהם ביותר ממסלול אחד, והמסלולים, הזרים זה לזה, המוציאים זה את זה "לוגית", מתקיימים אצלם בלי "תפרים", אבל תוך נזילות ממסלול למסלול ("תפרים", "דוב", ו"מה שהייתי צריכה לעשות`` הם דוגמאות בולטות למאפיין זה של סיפורי הספר). אין אלה חיים "כפולים" שבהם מסלול אחד אמיתי והאחר העמדת פנים: וגם אין אלה חיים שיש להם קו אחד "אמיתי" של סיבתיות שהקורא אמור לפענחו מבין כמה אלטרנטיבות. הריבוי המעורבב הוא עצם העניין, והאדם הוא, בו - בזמן, "אני" ו"אחר", והוא יכול להתבונן בעצמו כב`אחר`.
המגע בין חומרים זרים הוא לב - ליבם של הסיפורים. שוב ושוב נמצא בסיפורים אירועים זרים שהם מעין מגנט המושך אליו את הסיפור. שוב ושוב מביאות הדמויות איזשהו "כיס" סיפורי אל תוך הסיפור - קוריוז המסופר לפתע, כמו הסיפור על ה"גנבים" שהשאירו ארגזים עם לחם; או איזשהו זיכרון מן העבר, כמו הסיפור על דוב ששכחו לקחת אותו ביציאה מבאר שבע. המאורע הזר הוא מביא תמיד זרקור המאיר את הסיפור בקרן מפוצלת או רבת כיוונים. "הפולשים" הליליים המביאים את הלחם הם גם חלק מן השגרה הביתית, רגילים כמו לחם, וגם הפרתה הבלתי מסתברת - שני מסלולי החיים של המספר ("תפרים"): הסיפור על "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" - איך חזרו לקחת אותו, והבדיחה המשפחתית על "מה היה קורה אם עד עכשיו היינו שוכחים את דוב" - מאיר את הקשר בין ניבי לנועם. הוא מאיר נסיון מצידה לשחזר את משולש הילדות (נועם, אלונה וניבי התינוקת: לכן חשוב לה שהתינוק שלה יהיה עתה חלק מהתעלסויותיה עם נועם) הוא גם מאיר את ההכרה שאי אפשר "לפרק כל מה שבנינו", ולפי זה סיפורה של ניבי הוא לא סיפור של בגידה כפולה (בבעלה ואח"כ בנועם), אלא סיפורם של שלושה מסלולים נפרדים, אינדבידואליים.
שוב ושוב נמצא בסיפורים נסיונות "שיפוץ" - נסיון לשוב ולהמשיך מחדש ולתקן בהווה אירוע של העבר, ממקום שנפסק. וגם כאן חוגגת הכפילות של ה"אני", שהוא גם מישהו מזמן אחר. למה תמר שמה ליפסטיק למספר ב"יותר טוב מכלום" לפני שהיא מתנשקת איתו? האם היא מתנקמת בו על מה שהיה ביניהם בעבר או שהיא משתפת אותו באיזושהי נהיה לסבית שהעירה חברתה דורית? גם וגם: אין לבחור בין האפשרויות.
ב"מציאות" של טאוב היחסים בין האנשים הפועלים רבי פנים. הקורא אינו אמור לחלץ מן הסיפור קו אחד של סיבה ומסובב, וגם לא להסס בין שניים. אתה יכול לדעת מה, אבל כדי לדעת למה עליך לספר כמה סיפורים נפרדים, מנוגדים, שרק יחד הם תופסים. החידוש שבסיפורת זו הוא בקריאת התיגר הקיצונית שלה כנגד הסלקטיביות הסיבתית, כנגד הרדוקציה של הנפש להסבר ליניארי, בדיד.