רות וייס, הגיבורה החצי יהודה של `לצאת אל החיים`, בורחת מאז ילדותה מן החיים אל הספרים. בגיל ארבעים היא יודעת שהספרות הרסה את חייה. ציפיותיה ``ללכת אל נשף החיים`` לא נתממשו והיא שוקעת בשלווה קהה, קטנת רגש, ומסתפקת בחייה כמרצה לספרות באוניברסיטה ובספר שהיא כותבת על `נשים ביצירתו של בלזאק`, שעליו תפארתה. גם נסיונה להיחלץ מתוך החיים המתפוררים של הוריה, מן הבית שבו איש הישר בעיניו יעשה, שבו וממנו מתחילה בריחתה - נכשל כשלון חרוץ. אבל כל ``החיים`` האחרים המנוגדים לעולם הספרים שלה, אינם אלא מישחקי תפקידים, מלודראמות פיקטיביות, תאיטרון של העמדת פנים, תדמיות, חזות ותפאורה. איש איש חי את חייו בתוך פיקציה, במגע הדדי עם ``קהל``, והשאלה היא רק אם קיומו חד תפקידי או רב תפקידי. היכן היא איפוא הממשות ``האמיתית``? בעוד החיים הם תיאטרון של מסיכות ובדיה - הממשות המסעירה היא דווקא אצל בלזאק. הניגוד בין בדיה ואשליה לבין חיים מתחלף בניגוד שבין דיקנס לבין בלזאק: האלטרנטיבות השונות כולן וריאנטים של ``ספרות``, של זהויות שאולות. איש אינו מרגיש ממשי עד שאינו משחק תפקיד. וגם הויתור וההשלמה, בסוף הספר, אינם אלא הצד האחר של הניתוק הגמור מן המציאות, שאין ממנו חזרה, של אביה המזדקן של הגיבורה. זהו ספר על כשלונם של כל הנסיונות להרגיש שלא בתוך פיקציה; ובפיקציה אדם מתנתק מעצמו. הסדר העצור והאנארכיה המפוררת הם שני הפנים של אותו ניתוק עצמו. לא רק ד``ר וייס, גיבורת הספר, אלא גם הספר עצמו מנהל דיאלוג עם `אזני גראנדה` של בלזאק. כאילו הועבר בלזאק דרך פילטר של עידון אנגלי ופארודיה. על ספריה של אניטה ברוקנר נכתב בעיתונות באנגליה: ``אניטה ברוקנר היא הדבר הטוב ביותר שקרה לספרות האנגלית בעשור האחרון``; ``אין ספק שהיא נמנית על הסופרים האנגליים הגדולים של ימינו``. ברוקנר, מומחית בעלת מוניטין בינלאומיים לציור של המאה ה18- וה19-, היא פרופסור לאמנות וכלת פרס Booker היוקרתי באנגליה לספרות. `לצאת אל החיים` (1981) הוא הרומאן הראשון שלה, ועד כה פרסמה ששה רומאנים. כתיבתה המעודנת, המתוחכמת וההומריסטית, מצטיינת באיפיון מבריק של דמויות ובייצוג חריף ואירוני של סטריאוטיפים. חומרים מלודרמאטיים של ``רומאן למשרתות``, שאין להניחו מן היד, עוברים אצלה הסבה לספרות מתוחכמת, מודעת לעצמה.