המספר בן שישים של 'לא עכשיו, לא כאן' מוצא תמונה שאביו צילם לפני כחמישים שנה: קטע של רחוב בנאפולי, אמו עומדת לחצות את הכביש.
מולה, סמוך למדרכה האחרת, נראה אוטובוס.
דומה שהוא - עצמו יושב מאחורי זגוגית החלון של האוטובוס, היום, ומקווה לאחוז סוף סוף ברגע שבו החיים שהעניקה לו אמו יהיו באמת שלו. אם נעצרת ברחוב, אדם משתהה מול תמונה;ומצד אחר:חיים שלמים.
המונולוג הפנימי באוזני אמו, עד לסיום המפתיע, הצפוי בדיעבד, הוא כל הטקסט של הספר הצנום הזה, יצירת מופת גאונית של דה - לוקה.
רובו של המונולוג הוא סדרת סצנות נוגעות - ללב, ולעיתים קרובות קומיות, מילדותו ומנערותו של נער מהורהר וגמגמן, בנאפולי שלאחר מלחמת - העולם השנייה.
בבית שוררת חומרה של דממה קשה, גדושת אי - הבנות שלו עם אמו הוא אוסף את המתארים של עצמיותו.
פגם הדיבור שלו הופך למחיצה שמאחוריה הוא חווה את ההתרגשות של ההתנכרות, מאלף את עצמו להיות זר, לא להשתייך, כמצב נכון לשמירת הייחוד שלו;
הוא מתאמן בלחיות "בלי לחכות", אך גם חווה את הרוע של העולם כמעט פיזית וכאילו הוא אחראי לו אישית, אף - על - פי "שלא עשה את זה בכוונה".
וכמין פיצוי הוא ניחן ביכולת מופלאה למצוא את נקודת הרוגע של החפצים, שמאפשרת לו להעמיד אותם בשיווי - משקל לזמן ממושך:
מזלג ניצב בעצמו ישר על חודיו, כמו רקדנית בעלת ארבע רגליים.
'לא עכשיו, לא כאן' הוא ספרו הראשון של דה לוקה, ספר שכתב כשהיה פועל, בגיל 39(1989), ואשר זכה מאז ללמעלה משלושים מהדורות.
הקוראים בישראל הכירו את דה לוקה, והתאהבו בו, באמצעות ספרים שנכתבו כעבור עשור ומעלה:'אתה, שלי'(1998), 'שלושה סוסים'(1999), 'הר אדני' (2001).
עתה הגיעה העת לחזור אל נקודת ההתחלה רבת - הקסם, המפתיעה בבשלות הכתיבה, אל השורשים החווייתיים והפסיכולוגיים של אמנות - הכתיבה של דה - לוקה, של המינימליזם הכמו - שותק שלו, הגדוש הסתכלויות נדירות ועוצרות - נשימה בפרטים לא צפויים, והשופע ראיות של דבר מבעד לחציצה של דבר אחר באופן כה מלא - השראה.
הספר מכיל הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, אך המספר בן השישים אינו דה לוקה בן השלושים ותשע.ואף - על - פי - כן, המספר של הספר אומר בעניין גמגומו:"דיבור הוא הליכה על חבל.
כתיבה, לעומת זאת, היא שליטה בו, התרתו"; ואילו דה לוקה, האוחז ביד בוטחת בחבל הסיפור, אכן מממש זאת.