את שלושה סוסים פירסם דה לוקה באיטליה ב - 1999, בין אתה שלי לבין הר אדוני, שתי הנובלות שריגשו כל כך את הקוראים בארץ וביססו את המוניטין שלו כאחד הסופרים המרתקים הכותבים היום באירופה. בשונה מן הנובלות הללו, המספרות על קיץ של אהבה ראשונה של נער, הגיבור של שלושה סוסים חווה אהבה מאוחרת. אם חיים של בן אדם נמשכים כמו חיים של שלושה סוסים, הוא כבר קבר שניים: הוא בן חמישים ואפשר לראות בו את בן דמותו של הנער מאתה שלי ומהר אדוני כעבור שלושים וכמה שנים. הוא גנן. לאחר הרבה גורל. מבין את העצים ואת הבדידות. חייו נתונים להסתכלות על אדמה, מים, עננים, יותר מאשר להסתכל על פנים. וכאילו רק ההווה בידיו, מיום ליום, הווה שנמשך רק יום. יש לו נשמה של משורר, והספר הוא שדה של ריחות, טעמים, צבעים ודימויים נהדרים. אבל אישה מסתורית מתחילה אתו במסעדת פועלים שבה הוא אוכל צהריים. משאירה לו שם (לילה) ומספר טלפון. אשה בעלת יופי מזמין צרות, שכמו יודעת ממבט ראשון מיהו, ובוחרת בו, וחוזרת ומכניסה אותו למשבצת ישנה. כצעיר בן עשרים נסע לארגנטינה, הלך אחרי אהבתו לארגנטינאית יהודייה, שפגשה אותה כשטיפסה על הרים באיטליה. הוא בא לארגנטינה לאהוב אשה , ומצא את עצמו במלחמה, נזרק למאבק העקוב - מדם נגד הדיקטטורה הצבאית, שבסופה חסרו בארגנטינה 40,000 אלף בני אדם. הרגו לו את אהובתו, והוא התנקש בחייו של קולונל, ופירק את חייו בבריחה מתמשכת על לקצה התחתון של ארגנטינה, הדרום הכי דרומי, תחתית השק של העולם. אין ספר שמתאר תשוקה ככה, נותן לה לשון כזאת. התשוקה החדשה, בהווה, מחדשת בגופו את אהבה הישנה ואת ארגנטינה. לילה יודעת למעשה את קולו הפנימי, ואט - אט, כשמתברר במה היא עוסקת, גובר הדמיון למה שנקלע אליו באמריקה הדרומית. הערבוב של דמויות מזמנים שונים תחת עוצמתה של האהבה; הגלישה של התשוקה אל הפוליטי ואל כוח חסר - מעצורים ואל רוע כבר מוכרים לנו מסיפורים אחרים של דה לוקה. ובכול זאת, כאן זה אחרת. מי שמחפש בגבר הזה מילה מופנית אל העבר, לא ימצא אותה. כמו באהבה, רק זמן - הווה בידיו. אבל אולי ילמד להתייחס באופן אחר לאותם חיים עצמם.