"בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל.
האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ.
קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית.
הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף.
היה לו צורך לוודא שאשבר."
האב הזה היה עמוס עוז. הדוברת היא סופרת הילדים גליה עוז וזאת פסקת הפתיחה של דבר שמתחפש לאהבה, ספרה האוטוביוגרפי הרואה אור לאחר שנים ארוכות של פחד, שתיקה והסתרה.
"הספר הזה הוא עלי," היא כותבת, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת."
דבר שמתחפש לאהבה הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה בהטרדה מאיימת ובהפצה מכוונת של השמצות שקריות, במטרה להשתיק את הצד הנפגע. על הדיבה שהפיץ אביה, שהתגלתה לה רק לאחר מותו, כותבת עוז:
"אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות."
התובנות שמציעה גליה עוז נשענות על ניסיון אישי ועל תחקיר, ומושרשות בקרקע אקדמית ופואטית עשירה. למרות הכל, אין בהן זעם או ייאוש.
דבר שמתחפש לאהבה הוא "מדריך-כיס לניצולי התעללות", אבל הוא נכתב עבור כל מי שמוכן להישיר מבט אל הצללים שבחיי בני אדם ואל מציאות שבה הבית איננו תמיד מקום בטוח.
ספריה של גליה עוז ראו אור בארה"ב, צרפת, ספרד וברזיל. "אני מייקי" וחמשת ספרי "שקשוקה" עובדו לסדרת טלוויזיה שעולה בימים אלה לשידור בכאן 11. "שקשוקה" עובדה גם להצגה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. גליה עוז היא כלת פרס היצירה, פרס דבורה עומר ועיטור הפנקס.