"לא חשבתי על אלוהים עד שראיתי אותו. מולי על הספסל באוטובוס. היו לו זיפים בהירים ושתי שיניים מלוכסנות שנחשפו כשהוא צחק ועיניים די יפות בצבע כחול. לא, שחור. לא, חום. אלוהים ביקש ממני אש. אחר כך הוא שאל אם האוטובוס עוצר בפינת מזא"ה ואני אמרתי שכן, רק שבלילה כדאי לצלצל קודם כי אם הנהג לא רואה אף אחד בתחנה הוא לוחץ על הגז."
לילה אחד בקו חמש, בדרך הביתה, נפתחת לפני גיבורת הספר דלת אל העולם המוכר שלה, המגלה אותו לפניה באור אחר.
בזה אחר זה, חרף התנגדותה העיקשת, דברים מתחילים ללכת לאיבוד: תחילה בן הזוג. אחר כך העבודה. אלבומי תמונות. סניף הבנק. הכסף שהיה בו. ודאויות, בתים, הורים, יצירות אמנות. הכול חומר בין אצבעותיה ונעלם, עד שנשאר רק הירח בחלון; עד שמתוך היומיום קם ומתייצב משהו שמעבר לו. ואולי היה שם תמיד.
עולמה החדש-ישן, כמו הספר עצמו, הוא בעת-ובעונה אחת מכאיב - לפעמים מאוד - ומצחיק מאוד, עדין ובוטה, רחב-יריעה וממוקד, מופרך לחלוטין ומוחשי לגמרי. יופי ועליבות, צלילות ודמוניות, שזורים זה בזה לבלי-הפרד ויוצרים חוויה של צפייה בקליידוסקופ, הנע ומסתובב ומגלה לעינינו את פני המקום במלוא מורכבותם.
לשונה הייחודית של דורית פלג, מהמרתקות והווירטואוזיות שבסופרי ישראל, נעה בין שפה מדוברת, ישראלית מאוד על מגוון הקולות שבה, לרבדים של פיוט יפהפה בפרוזה צלולה הנוגעת עד הלב. משלבי כתיבתה השונים טווים ביקורת חברתית נוקבת המתפרשת עד קצווי-ארץ ומתכנסת עד ללבה של תל אביב.
פני המקום הוא ספרה השביעי של דורית פלג. בין ספריה נמנים הרומן קולה של הגברת פאני (עם עובד) וקובץ הסיפורים האם היה זה ביתם (הקיבוץ המאוחד). דורית פלד היא כלת פרס היצירה לספרות יפה לתשנ"ג ותשס"ג, ופרסים ספרותיים רבים נוספים.