"אבל, אבל... אבא - " הוא התיישב על קצה מיטתי, כשאני שוכבת על גבי, קפואה ומשתדלת שלא לנשום. עצמתי את עיניי בחזקה עפעפיי נפתחו קמעה להציץ ולראות אם הוא מאמין כי נרדמתי כה עמוק, עד שאני יכולה להיות מתה אפילו, ואפשר שאחרי מותי ארכוש את האצילות של אודרינה - הראשונה - והטובה - יותר ולא אצטרך לשוב לשבת על הכיסא שלה. "עכשיו, עכשיו," אמר בקול רך כשהוא מלטף את שערותיי, "זה לא כה גרוע, לא כך? כבר עשית זאת קודם, ואת יכולה לעשות זאת שוב... את יכולה לעזור לי אודרינה." "אבל - אבל ," גמגמתי, ברצוני להביאו לחדול אלא שהוא המשיך עוד ועוד... "וכל מה שעלייך לעשות, אודרינה, הוא לחלום, לחלום בלבד." מאושר, הוליך אותי אבא בידי במורד המסדרון, אל החדר הקיצוני ביותר. בהגיענו שמה שחרר אותי ושלף מכיסו מפתח גדול ופתח את דלת החדר שלה. רעדתי ממשב רוח קרה; הייתה זו נשימתה של אודרינה - הראשונה המתה שהשיבה עליי. * "לך לעזאזל!" צווחה אליו. היא קרעה מעליה את סינורה והשליכה אותו ישר בפניו. "אני זקוקה לחיים משלי, דמיאן! חיים הרחק מכאן. נמאס לי להיות סוכנת הבית, הגננת, המומחית לכביסה שלך, ובעיקר נמאס לי להשתתף עמך מדי פעם במיטתך! כן נמאס לי להשגיח על הבת האידיוטית שלך - ובמה שנוגע לאודרינה - " "ובכן;" משך אבא כשעיניו מצרות וקולו הקטיפתי מאיים עכשיו, שחשתי את שערות עורפי סומרות. "מהו הדבר שרצית להגיד בקשר לאודרינה שלי?" רועדת מעצבנות הושיטה דודתי את ידידה אליו במחווה של תחינה וחוסר אונים. "לא אספר לה, דמיאן, באמת שלא. לעולם לא אספר לאודרינה משהו העלול לאמלל אותה..."