אם ספרות המאה העשרים תשאיר אחריה עשרה רומאנים גדולים-'לוליטה' הוא אחד מהם.הספר,שנדפס לראשונה בשקט בפאריס ב-1955 (המו"לים האמריקנים חששו להוציאו לאור), חילחל לאט ונעשה כעבור שלוש שנים רב - מכר שערורייתי, שעד מהרה תפס את מקומו הראוי כמושלם ברומאנים של נאבוקוב.
האפקט של צבע מופלא שיש לקשקשת של חרקים מסויימים אינו נובע מן הפיגמנט, אלא ממיקומה ומכוחה ליצור הישברות של אור, מסביר נאבוקוב בספרו על גוגול. וכזה הוא גם העולם שבורא הומברט - הומברט, המספר את 'לוליטה'.
הומברט הוא "צייד מכושף", המנסה בסבלנות מטורפת להפוך למציאות "מלכות על ים ערפלי"-נסיכות של פנטסיה סובייקטיבית, סוטה וחופשית. עולמו הוא עולם של ראיים והשתקפויות, של משחקי צלילים ואור-צל, של פארודיות ספרותיות, של כפילים אנושיים המתלווים כמו צל, של דמויות שכל אחת מהן היא בת-דמות של דמות אחרת, תקדימית.
רק בסוף הוא מבין שניצוד בעצמו בבור - המצודה של עולמו, והרס את חייה של לוליטה.
על קולה העצמי של לוליטה אין הוא יודע דבר, והעולם שברא בכוחות דמיונו ורצונו הוא עולם מונולוגי, ולא פוליפוניה של קולות הקיימים בזכות עצמם. לוליטה "האמיתית", הניבטת מבעד לסדקים של הזייתו של הומברט, גם היא, למרבה האירוניה, מסיכה-היא הומברט בנוסח אמריקני. עולמה הוא עולם של שבועוני - קולנוע, פרסומת ודמיונות טיפש - עשרה-אבל היא מתפכחת לפניו, ומצילה משהו מחייה.
זהו רומאן מתוחכם עד אימה, אבל קריא מאוד ובין השאר גם מצחיק, מלא זוטות עליזות, צירופי - מיקרים מסחררים ותיחכום בלשי לשרלוק הולמס, הקורא.
הומברט המתפעם - סולד מעצמו, מציג את סיפורו בכל עוצמת הרטוריקה המגוייסת לצורכי הגנה עצמית, והקורא מתקשה לנתק עצמו מן ההזדהות אתו. אך כל משחק המסיכות הזה מוליך בסוף להפרדה מוסרית בין החופש שבאמנות לבין המוסר שבחיים, ולהבנה שיש מים עמוקים ואפלים, שאותם נמנע הומברט מלחקור.