במרכז הרומן עומדת תום בראון, סטודנטית צעירה למשחק, המנסה לפלס את דרכה בעולם התיאטרון הישראלי. בין כל הקשיים העומדים בפני אישה בתחילת דרכה העצמאית בעולם, היא נאלצת להתמודד עם אנשי התעשייה הקשוחים ושקרים ומזימות מאחורי הקלעים, בשנים שלפני עידן ה-Me Too.
במפגש אקראי בבית הקפה בו היא ממלצרת, היא פוגשת את דרור, גבר נשוי פלוס שניים שמבוגר ממנה ב-16 שנה. הקשר בין השניים מכניס אותה לסחרור רגשי וחושף פרטים על סוד גדול מעברה. יותר מכל, תום צריכה להתמודד עם עצמה.
"בחום הקופח של סוף מאי, המדרגות האינסופיות של יפו העתיקה המובילות אל כיכר השעון נראות כמו החומה הסינית. תום צועדת עם איפור מרוח מזיעה ושמלת ערב חונקת, מחפשת קיוסק לקנות בו דיאט קולה ואת האוטובוס שייקח אותה הביתה. לא האודישן המחורבן, הבמאי הסוטה או הפקידה החמוצה היו אלה שביאסו אותה, אלא התחושה המאוסה שאיש לא רואה אותה. שחקנית משקיעה ימים ולילות בלימודים ובהכנה ובמחי "הקוקו שלך לא נשי" מחרב לה הבמאי את כל האוטוסוגסטיה שעשתה לעצמה באוטובוס בדרך לאודישן. "תביני, צ'כוב שלך לא מעניין אף אחד. כולם עסוקים בעצמם ובוודאי שלא בחיבור הרגשי שלך לדמות".
אבל אי אפשר להימנע מהמחשבה שאת לא טובה מספיק. לא יעזור כלום. תמיד תהיה שם זו עם השיער החלק והבהיר שתגיע בלי איפור או הכנות מיוחדות, היא כבר שיחקה בסדרה המפורסמת בתפקיד אורח וכולם חושבים שהיא הדבר הבא. והיא כמובן נכנסת לאודישן מבלי להמתין שניה בתור. "מאמי", "מותק" ו"יפה שלי, את מהממת" יישמע קולו של הבמאי מבפנים והעוזרת שלו, זו שככל הנראה מוצצת לו בשירותים רק כדי לקבל את תואר עוזרת הבמאי, תלווה את הכוכבת הנולדת החדשה אל עבר דלת היציאה ותאמר לה: "נו ברור שנתקשר, מה את דואגת חיים שלי".
היפה שלו יצאה, היא כבר קבלה את התפקיד.
מסך יורד."