מי היה חיים חפר? אם היו שואלים את חפר עצמו, היה בוודאי אומר:
פלמ"חניק! כי זו הייתה, ללא ספק, החוויה שעיצבה את חייו ואת עולמו. אבל הוא היה הרבה יותר מזה: פזמונאי, עיתונאי, מחזאי, מתרגם, יזם תרבות, כותב מערכונים. במשך למעלה משישים שנה היה אחד מבנאיה החרוצים והפוריים ביותר של התרבות הישראלית. הוא הקים את 'הצ'יזבטרון', את 'החמאם' (יחד עם דן בן־אמוץ, שאיתו גם חיבר את 'ילקוט הכזבים') ומוסדות תרבות והעלה מופעים רבים. הוא כתב כמה מהשירים המרטיטים והמרגשים ביותר של הפסקול הישראלי: "הן אפשר", "הנני כאן", "שיר הפינג'אן", "דודו", "רותי", "השמלה הסגולה" ו"שיר השכונה" – אם למנות רק מעטים מהם. הוא אהב בלהט, ושנא בלהט; מתח ביקורת בלשון מושחזת וכתב מילות אהבה תמימות בעת ובעונה אחת. הוא אהב לנסוע בעולם, לאכול ולשתות (על ויסקי האהוב עליו אמר: "המורה הכי טוב שהיה לי"); הוא היה Teacher'sאופטימיסט חסר תקנה, ובכל הזדמנות היה מצטט את דברי חברו איצ'ה ממבוש: "חברים, אל תבזבזו את הייאוש. אנחנו עוד נזדקק לו!"הספר שלפניכם מביא את סיפור חייו המלא, וחושף את היקף יצירתו של איש תרבות מקורי זה.