גרהארד יאן, שר המשפטים בממשלתו של וילי בראנדט בגרמניה, מת ב1998 והותיר אחריו ירושה לא צפויה:
חליפת מכתבים ענפה מהשנים 1943-1944, בין אמו לילי ואן לילדיה.
לילי היהודייה נישאה לארנסט הפרוטסטנטי ונולדו להם חמשה ילדים.
במהלך המלחמה התגרש ממנה ארנסט וכך הפקיר אותה לגורלה.
ואכן היא נלקחה למחנה עבודה וחר כך לאושוויץ, שם נספתה.
בעוד אביהם נע בין משפחתו החדשה לחזית, נותרה משפחת הילדים ובראשה אילזה בת ה-14 עזובה לנפשה.
גילוי המכתבים הכה את האחיות בהלם. הן זכרו כמובן את ההתכתבות , אך לא יעדו שהמכתבים נשתמרו והגיעו לידי אחיהם, שלא הזכיר במילה חמישים שנה.
תרבות כתיבת המכתבים הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של לילי ואן והיא הנחילה אותה לילדיה. נדמה שכל מהלך בחייה זכה לתיעוד במכתב. אותה רופאה תוססת, חמה, אצילית ורחבת אופקים נלחמה במכתביה אל בנו של ארנסט, הסטודנט לרפואה, באותה עקשנות ומסירות שבה המשיכה לנסות ולתמוך במכתביה במשפחת הילדים שנאלצה להשאיר מאחרו.
כהד לאהבתה הגדולה משמש מבול המכתבים הנוגעים ללב שכתבו לה ילדיה ובהם מדווחים בפרוטרוט על ניסיונם לנעל שגרת חיים בתוך התופת שסביבם, לתמוך באמם הכלואה ולנער את אביהם מאדישותו לגורלה ולגורלם.
מרטין דרי, נכדה של לילי יאן וכיום העורך הראשי של "דר שפיגל", איתר ומיין 570 מכתבים וכן מסמכים רשמיים ופרטיים רבים מן השנים 1882-1962 ובעזרתם הוא פורש את סיפורה של משפחת יאן.
זהו מקרה נדיר שבו נשמרה כמעט במלואה התכתובת מקיפה המאפשרת לספר את סיפורה של משפחה אחת כפי שהשתקף בעיני עצמה בזמן אמת ?
בשונה ממרבית הסיפורים המבוססים ברובם על זיכרונות של ניצולים המסופרים בפרספקטיבה לאחור.
מיד עם צאתו לאור של לבי הפצוע בגרמניה הכיר העולם כולו בערכו ההיסטורי הייחודי ובעוצמתו הרבה, והוא הושווה בחשיבותו ליומנה של אנה פראנק.
הוא נמכר בעשרות אלפי עותקים ותורגם ל-19 שפות