"המידות הקטנות" הוא הזמנה לשיחה אינטימית ונינוחה עם מארחת בלתי נשכחת. במגוון של נושאים, מחינוך ילדים למקצוע הכתיבה ומכפרים בדרום איטליה לפונדקי דרכים מחוץ ללונדון, מציגה גינצבורג דעות מקוריות שמקדימות את זמנן ומאירות מחדש את זמננו. ואולם גינצבורג, גם בכתיבתה הביוגרפית והמסאית, תמיד מספרת סיפור. הסיפורים נבנים מחוויות וחפצים יום-יומיים – נעליים בלויות, קציצות בקר, ילדוּת, שתיקה – כל דבר נמלא משמעות חדשה. השיחה מתלהטת בן-רגע; המארחת אינה נרתעת מחשיפה של מלוא פגיעותה – ואגב כך חשיפה של מלוא פגיעוּתנו – כשהיא מאירה את הגיחוך והתבוסה, אבל גם את העוז והיופי הכרוכים בקשרינו האנושיים. 
גינצבורג נותרת "נאמנה לעצמה מאי-פעם", כפי שכותב איטלו קאלווינו, שערך את הספר והגדירו כספרה הטוב ביותר. היא מגנה את מידות המוסר הקטנות, וקוראת לנו לחנך ולהתחנך על פי ערכים נעלים. 
"כשכותבים סיפור," היא מדריכה אותנו, "צריך לזרוק פנימה את כל הטוב והיפה שיש לנו להציע, שראינו ושחווינו, שאספנו במרוצת החיים." בספר קטן-גדול זה שאתם אוחזים בידיכם, מממשת הסופרת את העצות שהיא משיאה בחן ובעוצמה, ומשתפת אותנו בחיים הירואיים, מוכרים ואנושיים בה במידה.
 
--
"מכה בבטן בכאב וביופי מופתיים" מגי נלסון
"אני ממש אוהבת ומעריצה את המידות הקטנות" זיידי סמית
"הספר שלימד אותי כיצד אני רוצה לחנך את בתי" בל בוגס, "הניו יורקר"
 
נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו בשנת 1916 וגדלה בטורינו. כתבה עשרות מסות, מחזות, סיפורים ורומנים, בהם "כל אתמולינו" (1952), "קולות הערב" (1961), "מיקלה שלי" (1973) ו"לקסיקון משפחתי" (1963). כתביה של גינצבורג תורגמו למרבית השפות ומתפרסמים במהדורות מחודשות המאששות את מעמדה כאחת הסופרות הנערצות והייחודיות במאה העשרים. 
נוסף על הכתיבה, עסקה גינצבורג בתרגום מיצירותיהם של מרסל פרוסט, גוסטב פלובר, מרגריט דיראס וגי דה מופסאן. כל חייה היתה פעילה פוליטית, וכיהנה כחברת פרלמנט בין 1983 ל-1987. היא נפטרה ברומא בשנת 1991. 
"תשע נשמות" עתידה לפרסם את כתביה שטרם ראו אור בעברית. קובץ המסות "המידות הקטנות" הוא הפותח, ואחריו יבוא "אנטון צ'כוב", ביוגרפיה מופתית פרי עטה של גינצבורג.