"מה שהציל אותי היה - האף שלי. יש לי חוש ריח רוחני מפותח למדי, או במילים אחרות, חוש לערכים (וללא - ערכים!) - האסתטי, האנושי, המוסרי והפוליטי - של השקפות עולם שונות. לרוע המזל, לרוב הגרמנים אין חוש כזה כלל. החכמים שביניהם מסוגלים אולי לשקול את ערכו הסגולי של משהו - וגם זאת בחוסר - טעם, ולמרות השימוש שהם עושים בהפשטה ובהסקת מסקנות לוגיות - גם כשאפשר להבחין מייד, בעזרת חוש הריח, שהעניין מסריח. אני נהגתי כבר אז לגבש את השקפותי המוצקות המעטות באמצעות חוש הריח שלי.
בכל מה שקשור לנאצים, הכריע אפי באופן חד - משמעי... לרגע לא שגיתי באשליות לגבי הנאצים. ידעתי מייד שהם האויב - האויב שלי ושל כל מה שהיה יקר לי. אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו."
סבסטיאן הפנר לא היה יהודי ולא השתייך לשום מפלגה או ארגון פיליטי. את הדברים האלה כתב ב1939 - , שנה לאחר שגלה מרצון מגרמניה. הוא לא פירסמם מעולם. אולי סבך שהם אינטימיים מדי, אולי חשש שהם עשויים להיית מיבנים שלא כראוי, אולי תפס בחוש שזמנו של הספך הזה טרם הגיע. רק אחרי מותו ב1999 - ראה הספר אור, והפך מייד לרב - מכר ענק. הפנר מתאר ביד אמן את חוויותיו שלו, אדם פרטי, צעיר הגון אהד, בגרמניה של אז - ממלהמת העולם הראשונה, דרך המשבר הכלכלי והתרבותי בשנות העשרים, ועד השנה הראשונה לעליית היטלר לשלטון. הוא בוודאי לא יכול היה אז לראות את היקף החורבן העומד להתרחש, אבל בעזרת הוש הריח המחודד שלו הבחין היטב בעיקר מרכיביו. בסגנון פשוט אך אלגנטי, חריף ואירוני, לעיתים מחשמל ממש, הוא מאפשר לקורא בן זמננו להרגיש, ואולי אף להבין, משהו ממה שקרה שם.