כשקריסה הייתה בת עשר, אבא שלה נעלם מחייה.
עזב אותה, עזב את אמא שלה, עזב את הבית.
עכשיו קריסה בת שלוש עשרה, אבל עדיין איננה יודעת יותר מאשר ידעה אז: איפה הוא? למה עזב? האם יחזור?
בזיכרונה של קריסה נותרו רק תמונות וקולות, הערות שאבא העיר, נסיעותיו התכופות ושובו מדי פעם. היא כל כך מתגעגעת, אבל אמא אינה מספרת לה דבר על מה שהיה. אט אט הפכו החיים עם אמא לרצף של שתיקות מאשימות, וקריסה מתכנסת בתוך כעסה ובדידותה.
בסופה של שנת הלימודים קריסה נשלחת למרות רצונה לגור אצל סבתא, אמו של אבא. היא עוזבת את ההמולה של ניו יורק, ונאלצת להסתגל לחיים באזור מרוחק, כפרי, שקט. איך ייראו החיים עם סבתא? יהיו שם חברים בני גילה? והכי חשוב – האם סבתא תדע לספר לה על אבא שלה?
סיפורה של קריסה הוא סיפור התבגרות של ילדה שלומדת להתבונן סביבה ולראות אנשים אחרים שחייהם קשורים בחייה, לומדת לעמוד על דעתה ומגלה את כוחותיה. 'ההרפתקה הגדולה של קריסה,' היא אומרת לעצמה, ספק בחשש ספק בלגלוג, ברדתה מקרון הרכבת שהביא אותה לסבתא. ואיזו ההרפתקה!