הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה בַּעֲלַת שֵׂעָר נִפְלָא, אָרֹךְ וְגוֹלֵשׁ. כָּל לַיְלָה, אַחֲרֵי הַמִּקְלַחַת, הָיְתָה עוֹטֶפֶת אֶת שְׂעָרָהּ בְּמַגֶּבֶת, כְּמוֹ כֶּתֶר, וּמַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁהִיא מַלְכָּה. אַחַר כָּךְ הָיְתָה מוֹרִידָה אֶת כֶּתֶר הַמַּגֶּבֶת וּמַנִּיחָה לִשְׂעָרָהּ לִגְלוֹשׁ עַל הָרִצְפָּה, בְּלִי לְהִסְתָּרֵק. "כָּכָה אֲנִי", הִסְבִּירָה לַמְּבֻגָּרִים.
כָּךְ זֶה נִמְשַׁךְ וְנִמְשַׁךְ, עַד שֶׁעַכְבָּר אֶחָד קָטָן וְחָמוּד הֶחְלִיט לְהָקִים לוֹ בַּיִת בִּשְׂעָרָהּ. הַיַּלְדָּה לֹא נִבְהֲלָה בִּכְלָל, לְהֵפֶךְ –
הִיא אֲפִלּוּ שָׂמְחָה.
אֲבָל אָז הָעִנְיָנִים הָלְכוּ וְהִסְתַּבְּכוּ...
סִפּוּר נִפְלָא, מָלֵא דִּמְיוֹן וְהוּמוֹר, עַל יַלְדָּה שֶׁמַּזְכִּירָה הַרְבֵּה יְלָדוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁלֹּא כָּל כָּךְ אוֹהֲבוֹת לְהִסְתָּרֵק.