מקנבס לקנבס - על איוריו של הרמן הכטקופף.
- המילה האחרונה ספרים יד שניה
- 30 באפר׳
- זמן קריאה 2 דקות
יש מאיירים טובים.
יש מאיירים מוכשרים.
ויש מאיירים שהם פשוט ילדות.
ה. הכטקופף הוא מהסוג השלישי.
יש אצלי עכשיו שלושה ספרים מאוירים שלו על המדף — מן התורה של לוין קיפניס, עולמי שלי – איכות החיים מגיל הרך של ניצה נפתלי, ו חגי ישראל לגיל הרך של נחמה ניר יניב.
אלה ספרים עם דגש חינוכי מובהק, עברית של ראשית קריאה. לא ספרות גדולה, לא קלאסיקה דרמטית. ובכל זאת, אתה פותח עמוד… והציורים גונבים את כל ההצגה. אני נעלמתי בין הדפים לשעה...
הכטקופף לא רק אייר ילדים.
הוא אייר עולם.
עולם שבו המבוגרים קצת מגוחכים, הילדים סקרנים באמת, החיות תמיד מבינות משהו שאנחנו כבר שכחנו, והכול נע בין סדר לבין שובבות קטנה שמחכה להתפרץ מהשוליים של הדף.
יש משהו בקו שלו, עגול, חם, נקי, לא מתאמץ, שמרגיש כאילו המציאות עצמה יותר ידידותית. כאילו הרחוב פחות רועש, בית הספר פחות מלחיץ, והבוקר מתחיל עם ריח של מחברת חדשה. ובימים כמו כאלה את ההרגשה הזאת אני מצאתי רק פה, בצער רב.
יש משהו מוזר עם איורים מהסוג הזה:
אתה לא רק זוכר את הספר.
אתה זוכר איך הרגשת כשקראת אותו או מה היתה ההרגשה לראות את התמונות בספר שהקריאו לך אותו.
אני (ואני בטוח שאני לא היחיד) נפגשתי כבר בעבר עם האיורים האלה, בילדות, אולי ספר שסבא וסבתא שלי קנו לי והקריאו לי, אולי האיור מעביר את ההרגשה של הרחוב הישראלי דרך העיניים של ילד או ילדה בשנות השישים...שבעים ואפילו תחילת שנות השמונים.
הכטקופף שייך לדור מאיירים שידעו שילדים לא צריכים אפקטים. הם צריכים דמיון. חיוך קטן. מבט שובב מהדמות שבציור, כאילו היא יודעת סוד.
ואני מודה, לפעמים בא לי לחיות בעולם שבו הכטקופף מאייר לי את המציאות.
עולם עם פחות חדשות ויותר צבעי מים.
פחות ציניות ויותר סקרנות.
פחות רעש, ויותר דף שנפתח לאט.
נוסטלגיה? ברור.
אבל מה לעשות — יש נוסטלגיות שהן פשוט מקום נעים לחזור אליו. מוזמנים לדפדף בספרים...
תגובות