"ביום שישי, ה- 1 בספטמבר 1939, החל הסוף של חיי האמיתיים", כותב ברוך מילך ביומנו, בעת שבתו במחבוא לאחר שאיבד את אשתו, את בנו הפעוט ואת אמונתו. בבדידות שאפפה אותו החליט לכתוב את קורותיו על אלפי עמודים, פיסות נייר ופתקים, כתיבה כפייתית של מי שכבר איבד הכל, והוא כותב רק כדי לשמור את השפיות ולהותיר עדות. חייו השלווים של הרופא מגליציה נקטעו ביוני 1941. בשלב של אובדן תקווה וחוסר אמון ביכולתו לשרוד, הופך היומן שלו לצוואה המופנית למי מבני משפחתו שנותרו בחיים וכתב אישום כנגד הגרמנים והאוקראינים. ד"ר ברוך מילך ניצל ועלה לארץ עם רעייתו לוסיה. במשך שנים ניסה להחזיר לחזקתו את היומן, שאותו מסר למשמרת לידי הוועדה ההיסטורית בוורשה, אולם נתקל בחומה של שתיקה. אזי החליט לשחזר את היומן מזכרונו ובשנות השמונים החל לכתוב אותו מחדש. הוא נפטר מבלי שהיה ספק בידו להשלים את ספרו-צוואתו. בני משפחתו השיגו תדפיס מצונזר של היומן המקורי ולאחר עיון נמצא דמיון מלא ליומן המשוחזר. בספר, המקור והשחזור שלובים זה בזה וממחישים את עוצמתן של ההתנסויות שכובדן לא קהה עם השנים. הקטעים המצונזרים שוחזרו מחדש ונוסף רובד שלישי, חדש: מבוא שנכתב על-ידי בתו שוש אביגיל. הספר הפך לפסיפס של פרספקטיביות ושל נקודות-תצפית השזורות זו בזו. הוא כולל את נקודת התצפית של האב בזמן אמת, במהלך חודשי המחבוא ועד השחרור, ההיזכרות מטווח קצר באימי המלחמה ובשנים שלפניה, ושחזור כל-זה ממרחק של ארבעים שנה. פעמיים העמיד ברוך מילך למשפט את ההיסטוריה: בפעם הראשונה בא חשבון עם העובדות, בפעם השנייה עם הזיכרון. לכך נוספה נקודת התצפית של בנותיו וכן סיפור המרדף אחר כתב-היד האבוד שהפך למסע של חיפוש עצמי. "הספר של אבא", כך כינו הבנות (שוש ואלה) את כתב היד שרדף אותן במשך שנים והיה לחלק בלתי נפרד מתהליך ההתבגרות הכאוב שלהן כבנות הדור השני לשואה, ומן ההשלמה עם דמות האב, השרדן, הקשה והאוהב.