מה קורה כששיחת טלפון אחת מחזירה אותך אל כל מה שביקשת לשכוח? אלינור ברנדיס חיה באושר. יש לה בעל עורך דין, שני בנים בוגרים מוצלחים וטור פופולארי בעיתון, והיא ישנה מצוין בלילה. צלצול טלפון ביום שבת מפיל את כל הקירות הבטוחים, ומחזיר אותה בבת אחת אל מה שהתרחש בחדר מספר 22, בפנסיון המשפחתי הקטן שניהלו הוריה בירושלים. בחדר מספר 22 שבקצה המסדרון התארח הדוד מאמריקה, היסטוריון נודע וגם קרוב משפחה שביקש חדר שקט ומבודד כדי לעבוד על מחקר חדש על היטלר. אלינור ואחותה אלישבע, שהיו אז נערות, לא הפריעו לו. רק הרבה אחרי שהוא נסע התברר שהמחקר שלו היה רחב בהרבה ממה שניתן לשער. אלישבע ניסתה לספר מה קרה בחדר ההוא, אבל אף אחד לא רצה להאמין.
יותר מ-30 שנה אחרי, הדוד מתקשר. הוא מגיע להרצות בירושלים, ואלינור נסחפת למערבולת של זיכרונות וסיוטים, ונאלצת להתמודד עם פחדים, עם שקרים שחשבה שלמדה לחיות איתם, עם אשמה שלא מרפה. היא לא מצליחה לעבוד, נוסעת לאמריקה וחוזרת, מתנתקת מחבריה, מתרחקת מבעלה. לבסוף היא מגיעה למסקנה שכדי להחזיר לעצמה את השליטה בחייה, דרוש מעשה קיצוני. קיצוני מאוד.
ספרה הראשון של גיל הראבן (1959) ראה לאור ב-1986. היה זה ספר הילדים "אגדה חדשה", שקדם לו מחזמר שהועלה על הבמה וזכה להצלחה, ואף בפרס הרי הרשון. ב-1992 התפרסם "תקווה אם נתעקש", ספר תיעודי על העלייה החדשה מרוסיה, ושנה אחר כך יצא לאור ספר הפרוזה הראשון שלה למבוגרים - קובץ הסיפורים "ארוחת צהריים עם אמא". כעבור שנה ראה אור הרומן הראשון שלה, "הסיפור האמיתי". בשנת 2002 זכה הרומן פרי עטה "שאהבה נפשי" בפרס ספיר, ותורגם לאנגלית. סיפורים קצרים שלה התפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת באנגלית, ברוסית, בצ'כית ובאיטלקית. "השקרים האחרונים של הגוף" הוא ספרה השלושה-עשר.