המחבר נולד ב1951- במוסקבה לאמא מולדת. לאבא סטאלין ולסבא לנין. גדל על ברכי המארקסיזם לניניזם ו``אך נפל מברכיים אלה בגיל צעיר, ואיכשהו לא שבר את הראש`` הוסיף, כאשר קרא את ההקדמה אודותיו. חמש שנים הקדיש ללימודי המזרח התיכון ולשפה הערבית. עד שפרצה מלחמת יום ועולמו התבלבל עליו. החל ללמוד עברית בכוחות עצמו. עשה את עבודת הדוקטוראט שלו על ה``תיאטרון הישראלי בין מלחמת יום כפור למלחמת לבנון``. בינתיים ``התגלה`` על ידי קול ישראל, והפך לשדרן קבוע ו``כאן דימיטרי פרוקפוייב, מוסקה``. לאחר תקופה ארוכה בה העביר כתבות ל``חדשות``, מונה עם סגירת העיתון לכתב ``ידיעות אחרונות`` במוסקבה. חלקו הראשון של הספר מספר על אהבתו לארץ חמדה. אפילו הציניקנים שבקרבנו לא יוכלו להישאר שווי נפש ל``ציונות`` הנאיבית הזו. כיצד נראית ארצנו בשנת 1994 בעיניו של גוי זר שהתאהב בה דרך השפה, הספרות, השירה והפזמונים, והדביק באהבתו גם את בני משפחתו. חלקו השני של הספר מוקדש לרוסיה ולחבר העמים. החיים בצל המעבר משלטון טוטאליטרי חונק לדמוקרטיה ליבראלית, עם כל הבעיות הכרוכות בכך, תיאורים חיים בזמן אמתי של המאורעות החשובים ביותר שהתרחשו בשנים האחרונות בברה``מ לשעבר, תוך תהליך ההתפכחות המכאיב בהומור, בידע רב ובהבנה לעניין המיוחד שמגלים הישראלים במדינת הענק הזו, בגישה ישירה ובלתי אמצעית וגם בכאב ובאהבה לשתי המדינות שלו. אמא רוסיה הענקית שאכזבה ועדיין מלקקת את פצעיה, אך מעוררת בו תקווה לעתיד טוב יותר, ולמדינה הקטנה שאימץ אל ליבו ברגש שמובן, אולי, רק לו.
