המערכה האחרונה הסתיימה; מחיאות הכפיים רעמו וחזרו ונשמעו כאשר שוב ושוב עלה וירד המסך. לג'וליאן ולי היו שמונה הדרנים, לכל אחד! ורדים אדומים הונחו שוב ושוב בזרועותיי ופרחים הושלכו לעבר הבמה. השפלתי מבטי וראיתי חרצית צהובה אחת ויחידה ועליה פתקה מקופלת. גחנתי על מנת להרים את הפרח, ידעתי עוד לפני שפתחתי את הפתקה כי מכריס נשלחה. ארבע החרציות של אבא - וכאן הייתה אחת ששומרה בתא ההקפאה עד שאפשר יהיה להשליך אותה לעברי כזיכרון והצדעה למה שהיינו פעם. בהיתי בעיוורון לעבר קהל האנשים והמון הפנים המטושטשים, בתורי אחר האנשים שאהבתי. כל מה שיכולתי לראות היה רק עליית - גג, עליית - גג עגמומית וענקית, מהבילה וחשוכה ובתוכה תלויים פרחי נייר. ושם, ליד גרם המדרגות, עמד כריס בין הצללים, סמוך לספה העטופה בסדין ולארגז האחסון הגדול ותשוקתו העורגת אליי גלויה על פניו בהתבוננו בי רוקדת עוד ועוד. בכיתי, והקהל אהב זאת. הם העניקו לי את הערצתם בעמידה על רגליהם ובמחיאות - כף. פניתי על מנת להושיט ורד אדום אחד לג'וליאן ושוב רעם האולם במחיאות כפיים. והוא נשק לי! ממש לפני האלפים הוא העז לנשקני - ולא הייתה זאת נשיקת הוקרה, אלא נשיקה שתלטנית. * ואז, כאילו כבמטה קסמים, חשתי שאני נמצאת על הבמה. לא הייתי צריכה לחשוב מה לעשות ואיך לפעול על מנת לכשפו ולעשותו שלי לנצח. התסריט נכתב עוד כשהייתי בת חמש - עשרה והייתי מסוגרת על מנעול ובריח בעליית - גג. כן, אמא, הגיע מועד המערכה הראשונה.
