אפתח בהתנצלות מקובל בתרגומים יפנים שהמתרגם מקדים בהתנצלות, אבל אני, עוד יותר מהמתרגם היפני, מרגיש חייב בהתנצלות. הרי איש לא מינה אותי לפרש ולתרגם את ספר התורה של חכמי הטאו, לקחת את כתר הכתבים הסיניים, לבתרו בסכין לחלקים על נייר, ולהלבישו גלימה עברית קשה, נוקשה וצעקנית. האם יש בי מספיק אהבת אמת אל הטאו, ואני לא מתכוון לאהבת המחברת, המשפטים וחידודי הניסוחים. האם יש בי מספיק אהבת אמת אל הטאו שבחוץ? אל השמש, הבוקר והפרחים. האם חי אני בכנות חיים של טוהר ופשטות בטרם אמהר לתקוע נוצות של טאו על קרחתי. האם תסלח לי אם אחטא לך, טאו יקר, טאו אהוב? אני מתנצל, כי אולי רחוקה האמת מחטא המילים. וכיצד יראו זאת אנשי הסוד? הרי יש אמת בעולם, והם רק קוראים לה טאו. בהוד והדר, בקדושה ויראה, הם שומרים על המצפן הסודי של כוכב המזרח, הכיוון הישר, הראשון והיקר באוצרות. ואולי אין זה הזמן הנכון להוציא את הסוד. ואני איש של ZEN הייתי, של משמעת וחוקים. של מדיטציה בלי לזוז ושל בידוד במנזרי הרים. מגיל עשרים וארבע ועד היום כבר שלוש עשרה שנים שאני לובש את בגדי הנזיר הבודהיסט הלוחם, ומורי הם נושאי חרב היהלום. אבל עם השנים אני אוהב יותר ויותר את הטאו, וה - ,ZEN שהיה כל כך ישר וחד, הופך אצלי להיות רך יותר ועגול. בייחוד כאן, על אי קטן ביוון, מוקף בים כל כך כחול, בו אני מוצא את הטאו בכל פינה.
