"אני לא מיסטיקן בהרבה דברים שאחרים נוטים להיות מיסטיקנים. אבל בעניין אחד אני דווקא קצת מיסטיקן: מילה לא תלך לאיבוד עם היא מילה ראויה. היא תשכב כמו זרע בחול הצחיח עשר שנים, חמישים שנה, ואז היא תנבוט," כותב עמוס עוז.
 
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה יש בלבול ומבוכה, התלהמות והקצנה בצד ייאוש ורפיון, בשיח הציבורי הישראלי. במאמריו המקובצים כאן מנסה עוז להציע מבט חדש בעמדות ובמושגים מול מציאות תזזיתית. הוא דן במחירן המוסרי של דרכים שונות, ושואל על מה באמת נלחמים כאן, היכן הקווים שאין לחצותם, על מה ראוי להיאבק, על מה צריך להתפשר. במבט חטוף הוא מקיף את התהליכים בחברה הישראלית, ומסכם: "התרבות הזאת אסור לה ללבוש צורה של פולחן דתי קפוא ומאובן שנשמתו ניטלה ממנו, והוא כולו צורה ואין בו ניצוץ אחד. וודאי שצריך להישמר מפני מיסטיקה לאומנית שרואה בעם הזה, המסוים והאחד, את חזות הכל ולעזאזל עם האנושות אלא אם כן היא תנהר להר ציון על ברכיה."
 
בישראל המתערפלת הנה אפוא כמה הצעות למחשבה צלולה.