ספרה של הדס רון זרחי הוא ספר על מסע נעורים הרפתקני בהודו. ההודו שלה אינה שונה מההודו של שאר התרמילאים אותם היא מתארת, אבל הצורה בה היא מציירת את היומיום שאותו היא חווה שם, את ייסורי האהבה והגעגועים שמהם היא מנסה לשווא לברוח, הם מוקד המשיכה העיקריים של הספר.
תיאוריה מלאים בפרטים, כביכול זניחים וחסרי משמעות מיוחדת, אבל בסיומם של כל פסקה או פרק מגיע משפט או כמה משפטים שמבהירים לקורא שכל פרט כזה הוא בעל משמעות. אופן כתיבתה רגיש ואסוציאטיבי והיא מרחפת בין עבר, הווה ועתיד ממש כמו שעושה הודו, הארץ שבה גן עדן וגיהינום מתערבבים זה בזה והופכים למציאות הזויה. אין שום פרט בספר שאינו מתחבר לאחד אחר. היחסים המורכבים שלה עם בני משפחתה צפים ועולים מתוך אדי התה או העשן המתקתק של הג'וינט וחוזרים ונבלעים בדיאלוגים הקצרים של חבריה למסע שכל אחד מהם יכול להיות גיבור ראשי בספר, ושהדס מצליחה לצייר אותם לקורא כאילו מדובר בסרט. יש בספר תובנה בשלה שאין למצוא רבות כמותה בספרי ביכורים, שהודו היא רק הבמה, צבעונית ומרתקת אומנם, שעליה מתנהל משחק החיים.
אסתי קון, עורכת הספר
מסעה של הגיבורה בהודו מפגיש אותנו עם הקסום וההזוי בחוץ ובפנים. באמצעות ניואנסים של זרות טווה המחברת מארג של קירבה, יצרים עם שגעון גדלות, דמויות שרוצות אחרת – והכל מתואר בססגוניות וברגישות הומוריסטית.