הפרוזה של לאה אֵיני, הנעה בחופשיות בין אירועים קיצוניים ו"קשים" לבין מצבים שוליים, מאופקים וטעונים, קורעת חלונות לאזורים זנוחים החורגים מן הרפרטואר המקובל בסיפורת הישראלית שלפניה. אצל איני "עולם נברא בצורת חצר בדרום תל-אביב": שכונת-שפירא, גבול יפו בת-ים, וכו' – הוויה "דפוקה", אך גם חיונית ואנושית מאוד; והכתיבה אינה נרתעת מלהיות מטלטלת ונוגעת-ללב. עם זאת, "גיבורי קייץ" אינו מבקש להיות "צילום" נטוראליסטי-סנסציוני, או פולקלוריסטי, או סוציולוגי. העולם שבוראת איני, בתיזמור מדוקדק ומסוגנן של פרטי המציאות, הוא מעבדה לבדיקת תהליך קיומי של הישרדות אצל אנשים שחרף עולמם המדכא – אחיזתם בחיים חזקה. רגעי החסד והפיוס שאליהם חותר הספר שוב ושוב הן "עסקות-חליפין" זמניות מאוד, מוגבלות, אקראיות ושבריריות, מודעות מראש לאשליה, שיש בהן קבלה מפוכחת יותר מאשר אמביציה להתקבל, ושאינן הולכות בגדולות: הזקן עם הזכוכית הצבעונית, המאייר הנכה ברגע של קבלה אבהית של עצמו, שמחתה הצנועה של ריינה הזונה, התקבלותו של סמי החצי-ערבי ע"י סבו היהודי לאחר השריפה (בניגוד להתקבלותו הנתונה-בספק לבי"ס לריקוד), וכו'. רגעים מוגבלים של חסד ופיוס, בראייה חצי-מפוכחת – אלה שיאי הכוח של העיצוב אצל לאה איני. במחזור סיפורי הקייץ כלולים הסיפורים: "מיכה", "עד שיעבור כל המישמר כולו...", "לבן", "חרסינה", "פרי גן-העדן", "תופים וחצוצרות", "מנוחות", "עיסקת חליפין", "האם תאייר לי?", "פיקאסו". אליהם מצורפת נובלה חורפית אחת, רבת-משתתפים, שהיא אולי מפסגות הספר: "מירוץ סוסוני-הים". לאה איני היא ילידת תל-אביב, 1962, וזהו ספר הפרוזה הראשון שלה.