תשאלי מתחיל בקטנות, הבגדים שחזרו מהמכבסה, עבודת שורשים, פריצות לבתים, תחבורה ציבורית גרועה.
כך מחומרי קיום בסיסיים, מצחיקים-מעצבנים, פותחת גיבורת הספר, ביולוגית נשואה ואם לבת, שמתקשה לשוב ולהרות, במסע של כתיבה והתמודדות עם חייה שלה ושל משפחתה ביישוב הפרברי, שאליו עברו לא מכבר ממרכז הארץ.
אבל מה שמתחיל כעוד סיפור על משפחה המנסה להשתלב בסדר החברתי הבורגני ישראלי, מתברר עד מהרה, כחלק מניסוי מעבדה אדיר מימדים.
הנסיינים בה הם כולנו: ילדים, מבוגרים, הורים, משפחות, המנותבים כולם, ב"יד נעלמה", למסילה צרה, קונפורמיסטית ואלימה.
כמו כל ספריה של לאה איני גם תשאלי מותיר תחושה של אגרוף בבטן.
התחושה הזאת נוצרת כאן גם בשל הנגיעה האמיצה באזורים מודלקים בגוף הפרטי, האישי-המשפחתי והציבורי-לאומי, וגם בשל הצרימה הנוצרת מהחיכוך האלים, המתוזמר באורח מבריק, בין החטיבות המרכיבות את היצירה, השונות מאוד באופיין.
ספרות יפה, קטעי תיעוד ופובליציסטיקה נשכנית מולחמים זה לזה ויוצרים מסמך חברתי-אמנותי, מדהים בכנותו ובעוצמתו.