"השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפי ישב מחוצה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפטון". כך, באבחת משפט, מכניס אותנו בקט ללב העולם הגרוטסקי של הספר, פארודיה אקזיסטנציאליסטית שהיא אולי הרומאן הכי מצחיק שלו.
מרפי, דבלינאי מובהק שנבלע בַּלוקאליות הלונדונית, אינו עובד ואינו עושה שום דבר נראה לעין. אך לעומת ההבלותיות של החבורה האירית האקסצנטרית, המחפשת אותו ומסתחררת בסרט־נע של חילופי התאהבויות לא־הדדיות, מרפי חותר לפלס לעצמו עתיד של קיום מהותי באמצעות מהלכים של חוסר־פעולה, פיחות והיעדר, שנועדו לצמצם את עצמו אל העולם הפרטי הקטן של רוחו, המנותק מן הערבוביה של העולם הגדול.
הוא משתוקק ללא־תקנה אל בת-זוגו היצאנית סיליה, המאיימת לנטוש אותו ולחזור לרחוב אם לא יֵצא לחפש עבודה. ואילו בעולם הקטן של רוחו הוא מתחלחל מעצם המחשבה עליה.
את הקונפליקט הזה בין גופו לנפשו פותר מרפי באמצעות עבודה ומגורים בבית־חולים לחולי־נפש. סוף־סוף יהיה במחיצת מי שחיים בקיהיון, באדישות מכונסת־בעצמה כלפי העולם החיצוני האקראי, ויוכל לדַמות שהוא אחד מהם. משחק שחמט ביזארי עם סכיזופרן, לאורך לילה שלם, יוליך אותו לכישלונו הטראגי.
'מרפי' היה הרומאן הראשון שגאון הספרות והמחזאות (חתן פרס נובל לעתיד) הצליח לפרסם. בקט השלים את הכתיבה (באנגלית) ביוני 1936, ולאחר שורת סירובים הופיע הספר רק במארס 1938. הרומאן המבריק היה גם טקסט תובעני, דחוס אלוזיות ל־2,500 שנות פילוסופיה, ספרות ומדע, פרי בולענות הקריאה של מרפי־בקט, שמי יוכל להתחרות בה? ההערות בתרגום העברי באו להקל על הדרך לחוויית קריאה ש"רק לעתים נדירות יש מבדרת כמוה" ('הספֶּקטייטור', 1938).